7 דקות מקדש ביום

 אנו יוצאים לדרך עם סדרה חדשה ויוצאת דופן. למען האמת, התלבטתי לא מעט האם נכון להכניס אותה, אך בסופו של דבר הרגשתי שפשוט אי

 יצאנו מביתנו והתכנסנו ברחובה של עיר יחד עם שאר תושביה, עלינו לרגל לירושלים, הגענו להר הבית, נכנסנו אל המקדש ועמדנו לפני ה' בקודש הקדשים

 עד כה תיארנו את תהליך התפילה כעליה לרגל למקדש כמשהו מאוד רוחני וטהור… אבל לרובנו יש חלקים באישיות שהם גם פחות גבוהים… הנפש שלנו

 מי לא היה רוצה להיות בתוך נס? ממש להיכנס לסיטואציה בה הוא רואה או חווה את הטבע משתנה מול העינים?.. זו בטח חוויה מכוננת

 את התרגיל הקודם סיימנו עם משל חשוב להבנת רעיון התפילה המקדשית – משל המדמה את הקשר בין הנשמה הפרטית והכללית (המכונה "כנסת ישראל") לבין

 הרגע הגדול מגיע. לאחר כל מסע ה"עליה לרגל" שעברנו לאורך התפילה, אנו עומדים להיכנס לחלק של תפילת עמידה שהיא כנגד עולם "האצילות". להיכנס לבית

 אנחנו מגיעים לאחד החלקים המרכזיים ביותר בתפילה, החלק שמקדים וסמוך לשלב העמידה לפני ה' – קריאת שמע. הפסוק הזה "שמע ישראל: ה' אלקינו ה'

 אחרי שנגענו בקצרה בשלב הראשון של התפילה, שלב ה"קרבנות", ניגע היום בשלב השני המכונה "זמירות" או "פסוקי דזמרא". במשל העליה לרגל, אם בשלב הראשון

 לאחר שנגענו בקצרה במשמעות של שלב ה"קרבנות" בתפילה, ברצוני להביא היום פסקה של הרב קוק שעוסקת ממש בנושא הזה. למרות שבד"כ אני נמנע מלהביא

 אחרי שראינו את התמונה הגדולה של תיאור מסע ה"עליה לרגל" הרוחני שאנו עוברים בכל יום במהלך תפילת שחרית, נתחיל להיכנס להתבוננות בכל שלב ושלב.