בתרגיל הקודם ראינו שתאריך עשרה בטבת הוא בעל משמעות מיוחדת, ושיחזקאל הנביא קיבל ביום הטלת המצור על ירושלים לציין לעצמו את "עצם היום הזה".
אנו מתחילים היום סדרה קצרה שתעסוק בהכנה לצום עשרה בטבת. התבוננות ראשונית על המקור לצום, מעלה פסוק אחד שחוזר 3 פעמים בתנ"ך: וַיְהִי *בִשְׁנַת
רגע לאחר חנוכה ורגע לפני שלומדים על המשמעויות הלא מוכרות של צום עשרה בטבת, נקדיש סדרה קצרצרה של יום אחד למצווה שהיא חשובה מאוד
ברוב השנים אנו נמצאים יום אחרי חנוכה, מנסים להתרגל בחזרה לשגרה… אך במיעוטן זהו היום השמיני! כך או כך, היום נשתדל לאסוף את ה"אורות"
היום השמיני לחנוכת המשכן. אהרון הכהן יורד מהמזבח ומברך את העם. העם כולו עוצר את נשימתו. ו… כלום לא קורה. לפתע משה רבינו עוצם
אנחנו מתקרבים לסיומו של חג החנוכה המאיר והמופלא הזה. לא יהיה קל להיפרד ממנו, אבל השיא עוד לפנינו כך שניקח איתנו צידה לדרך להמשך
היום, ל' כסלו, הוא תאריך מיוחד מאחר והוא חל רק בחלק מהשנים, המכונות שנים "מלאות" או שנים "כסדרן". לכן את התרגיל היום נקדיש לתופעה
נאיר עוד נקודה חשובה ביחס לבית המקדש שעולה מתוך הפטרת שבת חנוכה אותה ראינו. חיזיון המנורה שרואה הנביא זכריה מראה מנורה שלמעשה דולקת מאליה
בסיום התרגיל הקודם הזכרנו שאלה מעניינת: מדוע תיקנו חז"ל לומר בברכת "על הניסים" שהחשמונאים "הדליקו נרות *בחצרות* קדשך". הרי הדליקו את נרות המנורה בתוך
ההלכה הבסיסית היא שהדלקת נר חנוכה היא משהו שקורה דווקא בבית, ולפי חלק מהדעות – אם אין לאדם בית, הוא לא יכול להדליק נר