הרגע הגדול מגיע. לאחר כל מסע ה"עליה לרגל" שעברנו לאורך התפילה, אנו עומדים להיכנס לחלק של תפילת עמידה שהיא כנגד עולם "האצילות". להיכנס לבית מקדש של מעלה, ככהן גדול הנכנס לקודש הקדשים ביום הכיפורים.
למרות ההקפדה הגדולה על "סמיכת גאולה לתפילה" ושלא יהיה הפסק, חז"ל תקנו לומר פסוק מיוחד לפני שמתחילים את תפילת עמידה עצמה: "אֲדֹנָ-י שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ". פסוק זה הוא למעשה תפילה קצרה, שבה אנו מתפללים – על התפילה! אם נתבונן בתוכן התפילה שבפסוק, זה יכול להיראות מעט מוזר – אנו מבקשים מה' שיפתח את שפתינו, ושהפה שלנו יגיד את תהילתו!
מדוע צריך להתפלל על זה? לכאורה אם אנחנו רוצים להתפלל כל מה שצריך זה לפתוח את השפתים ולומר את מילות התפילה… אז למה צריך להתפלל שנוכל להתפלל?..
בפתיחה לפירושו על הסידור "עולת ראי"ה" מתאר הרב קוק את "התפילה המתמדת של הנשמה": בֶּאֱמֶת הַנְּשָׁמָה הִיא תָּמִיד מִתְפַּלֶּלֶת. הֲלֹא הִיא עָפָה עַל דּוֹדָהּ בְּלִי שׁוּם הֶפְסֵק כְּלָל, אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה הַמַּעֲשִׂית הֲרֵי הַתְּפִלָּה הַנִּשְׁמָתִית הַתְּדִירִית הִיא מִתְגַּלָּה בְּפֹעַל.
אנו עלולים לטעות ולחשוב שהתפילה היא פעולה טכנית של אמירת מילים כאלו ואחרות. אך מסביר הרב קוק – התפילה האמיתית היא התפילה של הנשמה, שהיא כל הזמן "מתרפקת על דודה". היא נמצאת במצב של תפילה כל הזמן, במובן הזה שהיא מחוברת בקשר שלא יינתק עם הבורא. כאשר אנו מבצעים את פעולת התפילה "המעשית" אנו בסה"כ מביאים לידי ביטוי וגילוי את אותה תפילה נסתרת שלא מפסיקה לרגע. כעת ניתן להבין את הצורך "להתפלל על התפילה". אנו מבקשים שאכן נזכה בתפילתנו לגלות ולהרגיש את אותה תפילה נשמתית.
גם הנשמה הפרטית שלנו היא טיפה אחת ממעיין החיים הגדול. אותה אנרגיית חיים טהורה שפועמת במציאות כולה, כמו שאנרגיית החשמל מפעילה את כל המכשירים השונים אבל היא תמיד אותה אנרגיה טהורה. בכניסה אל תוך מרחב התפילה, לאחר שהתחברנו אל הקיום הנפשי שלנו (בשלב הקרבנות), אספנו אותו אל הרוח כתנועה שיש לה מגמה מסוימת (בפסוקי דזמרא), קישרנו אותה אל נקודת הנשמה האישית הייחודית שלנו בעולם (בקריאת שמע), וכעת אנו מבקשים לעלות יחד עם בקשת הנשמה – אל מקור החיים כולם. במובן הזה אנחנו כבר לא מתפללים מתוך הנקודה הפרטית שלנו, אלא כטיפה שחוזרת אל המעיין ממנו היא נוצרה וחוזרת להיות חלק ממנו. אל נקודת המקדש של המציאות, ככהן גדול הנכנס לקודש הקדשים.
התודעה הזו מאפשרת לנו לראות עצמנו לא כאדם פרטי המבקש על עצמו או על היקרים שלו, אלא באמת כשליח של העם כולו ואולי אפילו של האנושות או ההויה כולה. נשים לב כיצד התודעה הזו מטעינה במשמעות חדשה כל מילה שנאמר בתפילה (שכבר מנוסחת ממילא בלשון רבים!). לדוגמה כשנאמר "תקע בשופר גדול לחירותנו" – נוכל להרגיש את עם ישראל כולו צועק לה' דרך הפה הפרטי שלנו!
כתרגול מעשי, ננסה להתכוון באמירת הפסוק אֲדֹנָ-י שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ יחד עם 3 הצעדים שאנו צועדים קדימה ואיתם נכנסים לקודש הקדשים של מעלה, להיכנס גם לתודעה המתאימה בתפילה – לא לנסות *להתפלל* אלא לנסות *לתת לתפילה הנשמתית לבקוע מתוכנו* כחלק מהמעמד. לדמיין את המפגש המחודש בין זוג האוהבים שכל כך התגעגעו אחד לשני, וזוכים סוף סוף להיפגש… זה לא טקס טכני שצריך לקרוא בו מילים, אלא מרחב של איחוד מחודש, בין הנפש, הרוח והנשמה הפרטיים והכלליים, לבין מעיין החיים ממנו הגיעו.
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות פרסום, אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate