עד כה תיארנו את תהליך התפילה כעליה לרגל למקדש כמשהו מאוד רוחני וטהור… אבל לרובנו יש חלקים באישיות שהם גם פחות גבוהים… הנפש שלנו מורכבת מיצר טוב ויצר רע, אור וחושך. מה לגבי אותם חלקים נפולים? האם יש מקום להתייחס אליהם בזמן התפילה או שאנחנו אמורים להיכנס למעין "פיצול אישיות" – בזמן התפילה אנחנו טובים וטהורים ואחרי התפילה אנחנו חוזרים להיות אנשים רגילים עם יצרים וכו'?..
עבודת ה' המקדשית היא עבודה ששואפת לקשר את החיים כולם למקורם, וזה כולל גם חלקי חיים שנפלו למקומות לא טובים. יש כאלה לא מעט בעולם שסביבנו, ויש כאלה לא מעט גם בתוך נפשנו פנימה. בסופו של דבר הנפילות האלה מגיעות ממקום שמבקש לפרוץ את מגבלות החיים ולחוות משהו עמוק, עוצמתי ומסעיר יותר מאשר החיים ה"נורמטיביים". כלומר בשורשה זוהי בקשת חיים אינסופית אלא שהצמצום של מגבלות החיים גרמו לה לבקש את אותה אינסופיות במה שנמצא מעבר לגבולות הכאן ועכשיו, וכך מתרחשות השבירה והנפילה.
העבודה המקדשית כוללת בתוכה גם את אותן בקשות חיים נפולות, ומקשרת גם אותן לשורש הטהור והקדוש שלהן. דוגמה לכך ניתן לראות בהקטרת הקטורת, שהריח שלה היה כנראה הדבר הכי קרוב לחווית גן עדן שאפשר לחוות פה בעולם הזה, אבל כל זה דווקא כי היא כללה בתוכה את החלבנה, שכאשר היא לבדה ריחה רע, אבל הקטורת מעלה מתוכה את החלק הטוב שבה ויחד עם שאר הסממנים זה מה שגורם לקטורת להריח כל כך טוב. גם בניסוך המים בסוכות אנו מוצאים התמודדות עם התהומות, כפי שנאריך בתרגילים שיעסקו בנושא במהלך חול המועד סוכות, וכמובן פרה אדומה שמתמודדת עם הנפילה הגדולה ביותר – טומאת המוות, כפי שנראה לקראת שבת פרה.
דווקא לאחר שעלינו לשיא ההתקשרות אל שורש החיים בתפילת עמידה ובברכת שים שלום, מגיע השלב של נפילת אפיים שבו אנחנו "קופצים באנג'י" אל תהומות הנפש, ומחפשים להעלות משם ניצוצות חיים שנפלו לתהומות. האריז"ל מסביר שצדיקים גמורים יכולים בשלב הזה ממש לתקן חלקים נפולים *במציאות עצמה.* אלא שהתהליך מחייב הזדהות מסוימת עם אותה מציאות נפולה, כדי שאפשר יהיה לזהות את השורש הטהור שלה ולברר ולהעלות אותו מתוך המרחב הנפול. מי שאינו צדיק גמור, עלול להזדהות יתר על המידה ו"להישאר שם", ולכן זו עבודה שאינה נגישה לאדם רגיל.
מה כן? כל אחד יכול לעשות זאת עם החלקים הנפולים שבתוך נפשו, לא רק מתוך מטרה לתקן את עצמו בלבד, אלא בתור לקיחת אחריות על החלק שלו בתיקון העולם כולו. בהמשך לרעיון ההשתחוויה שראינו בתרגיל הקודם, אנו יכולים לראות את עצמנו משתחווים בבית המקדש בפישוט ידיים ורגליים, ומגיעים להתבטלות מוחלטת כלפי הבורא שהוא שורש החיים כולם, ואפילו השורש של החלקים הנפולים של החיים. מתוך ההתבטלות הזו אנו יכולים להתבונן על אותן התנהגויות או אפילו תאוות או מחשבות נפולות, ולשאול את עצמנו מהו השורש הטהור שלהם? האם יש כאן בקשה לחופש, לאהבה, לעונג? אלו בקשות שבשורש שלהן הן טהורות וטובות אלא שצריך להלביש אותם בכלים המתוקנים ובגבולות של העולם הזה.
ההפרדה בין השורש הטוב לבין הביטוי הנפול של אותה בקשת חיים, יכול לאפשר לנו להעלות את ניצוצות החיים האלה חזרה אל הקדושה, ולכלול אותם בקשר החיים שבו נקשרנו במהלך התפילה.
לסיום, אני מודה שהיתה לי התלבטות האם להיכנס למרחבים העמוקים והמאתגרים האלה, ואני יודע שזה אולי יצא קצת מורכב. אבל אני מרגיש שככל שאנחנו מתקרבים לעולם שיש בו מקדש, אנחנו צריכים להתרגל לדבר ולחשוב בשפה שיודעת להתמודד עם המורכבות הרוחנית של העולם. אשמח לשמוע מה דעתך בעניין.
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות פרסום, אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate