אברהם, יצחק ויעקב אבותינו, התפללו בכל יום, אבל לא היה להם סידור. תפילתם היתה אישית ומתחדשת בכל יום, והם תיקנו לפי הסוגיה שראינו בתרגיל
אז מדוע צריך גם תפילות וגם קרבנות? בתרגיל האחרון ראינו כיצד כאשר בית המקדש עומד בתפארתו, שני המרכיבים האלה בעבודת ה' מרוממים את שני
בתרגיל הקודם ראינו את מושגי הפנים והחוץ, כמרכיבים כל דבר במציאות. לאחר שהנחנו את ההקדמה הזו, נחזור להתבונן על יחסי התפילה והקרבנות במקדש. מטרתנו
ראינו את התפתחות התפילה כקשר בין הנברא לבורא, קשר שהולך ומתפתח ממצב אילם שמתבטא בעיקר בקרבנות עד לשיח מפותח ואפילו שירה המגיעים לשיא אצל
מאז שכונן את מלכותו שאף דוד המלך למטרה אחת – לבנות בית לשכינה. כפי שהוא מעיד על עצמו במזמור התהילים המרגש קל"ב: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע
אנחנו מתחילים את המסע לגילוי ולימוד התפילה המקדשית, ולפני שנתחיל חשוב לי לחזור ולהזכיר שאני כותב את הדברים כמי שלומד אותם עבור עצמו, משתף
את השבועות הקרובים נקדיש לנושא מאוד מעשי – תפילה מתוך תודעה מקדשית. התפילה היא אחד המאפיינים הבסיסיים ביותר של האדם המאמין – והיא ביטוי
היום, עשרה בטבת, יום צום ותענית. מבין כל הצומות על החורבן, יש בצום הזה חומרה מיוחדת שאין באף צום אחר – גם כשהוא נופל
התאריך של היום, ט' טבת, לוקח חלק ברשימת התאריכים שמופיעים בשולחן ערוך בסימן תק"פ כימים "שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם", כלומר אלו
היום ח' בטבת הוא יום שבו על פי המסורת אירע נס גדול שנתפס בעיני חז"ל כיום נורא שבו ירד חושך גדול לעולם במשך 3