לאחר שנגענו בקצרה במשמעות של שלב ה"קרבנות" בתפילה, ברצוני להביא היום פסקה של הרב קוק שעוסקת ממש בנושא הזה. למרות שבד"כ אני נמנע מלהביא מקורות שלמים, כאן הרגשתי שיהיה נכון שנקרא יחד את רוב הפסקה. אין צורך להבין כל מילה, אנסה להסביר ולהדגיש את הרעיונות המרכזיים:
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּתוֹר מֶרְכָּז הָרוּחָנִי שֶׁל הָאֻמָּה וּמְקוֹר הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים שֶׁל כָּל יָחִיד מִמֶּנָּה, מִצַּד הַחִזָּיוֹן הַמֻּרְגָּשׁ הַמַּרְהִיב עַיִן בְּיָפְיוֹ וּמְנַשֵּׂא אֶת הָרַעֲיוֹן בְּעִזּוּז אִיּוּמוֹ, צָרִיךְ הוּא *לְהִבָּנוֹת בָּרוּחַ בְּכָל יוֹם* אֵצֶל כָּל יָחִיד מִיִּשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְהַשְׁאִיב אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְלֹא חַיֶּיהָ בְּתוֹכִיּוּת הָאֻמָּה בְּמַצָּבָהּ הַשָּׁלֵם.
הרב קוק פותח בקביעה שישנו "בית מקדש שברוח" שיש לבנותו מחדש בכל יום ע"י כל יחיד מישראל! אני לא חושב שהכוונה היא זהה למונח בית מקדש של מעלה אותו אני מזכיר בתרגילים, אלא יותר להתחברות לחזון של עולם עם מקדש.
אָז יָשׁוּבוּ לְהַיחִיד כֹּחוֹתָיו הַנַּפְשִׁיִּים הָרַעֲנַנִּים, שֶׁחַיֵּי הָאֱמוּנָה וְחֹם הַהֶרְגֵּשׁ וְאוֹרוֹ פּוֹרְחִים בָּהֶם בְּפִרְחֵי חֶמֶד שֶׁל שְׁלַל צְבָעִים נֶחְמָדִים לִמְאֹד.
עצם ההיזכרות בכך שיום יגיע והאומה תגיע כולה למצבה השלם והמושלם – זה כבר נותן הרבה חיים וכח!
*תְּעוּדָה זוֹ מִתְכּוֹנֶנֶת בְּפֹעַל ע"י סֵדֶר הַיּוֹם שֶׁל הַקָּרְבָּנוֹת הַנֶּאֱמָרוֹת לִפְנֵי הַתְּפִלָּה: פָּרָשַׁת הַכִּיּוֹר, הַתָּמִיד, הַקְּטֹרֶת.*
איך מתחברים לחזון הזה? עונה הרב קוק: באמירת סדר הקרבנות לפני התפילה! כיצד? ממשיך הרב קוק:
זוֹרְעִים הֵם אֶת הַגֹּדֶל הָאֱלֹהִי שֶׁבַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בְּמַעֲמַקֵּי הַנְּשָׁמָה, קָרוֹב לְמִדַּת הַשִּׂגּוּב שֶׁהָיְתָה לְכָל יָחִיד בְּעֵת הֱיוֹת הָאֻמָּה חַיָּה, וּמִקְדָּשָׁהּ בְּתוֹכָהּ עַל אַדְמָתָהּ. גַּרְעִינֵי הַתְּשׁוּקָה אֶל הַשְׁלָמָתָהּ שֶׁל הָאֻמָּה בִּתְכוּנָתָהּ הָרוּחָנִית, הוֹלְכִים הֵם *וְעוֹשִׂים אֶת פֵּרוֹתֵיהֶם עַל תַּלְמֵי הַלֵּב,* הֵם הוֹלְכִים וְרַבִּים, מִשְׂתָּרְגִים עִם כָּל הֲמוֹן הָרַעֲיוֹנוֹת הַטּוֹבִים הַמִּתְיַחֲשִׂים לַתְּכוּנָה הַמֶּרְכָּזִית הַזֹּאת
אמירת פסוקי הקרבנות משפיעה עלינו. כמו זרע שנטמן באדמה ואח"כ צומח, כך אותו חזון של מציאות מקדשית מושלמת נטמן בתוך נשמתנו בעת אמירת פסוקי הקרבנות, והוא הולך וצומח ובונה אצלנו את התשוקה לשוב ולהגשים את החזון הזה במציאות שלנו. (כמובן, ככל שנכוון לכך יותר באמירה, כך ההשפעה שלה תהיה חזקה יותר.)
וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִבְנֵית ברוּחַ בִּנְיָן אֵיתָן בְּכֹחָהּ לֵאלֹהִים, אֲשֶׁר יִתֵּן לָהּ עַצְמָהּ מִצַּד הַהוֹד הַנִּצְחִי הָאָצוּר בִּסְגֻלַּת מַאֲוַיֶּיהָ, יוֹתֵר מֵהָמוֹן בִּנְיָנִים חָמְרִיִּים וּמוֹסָדוֹת לְאֻמִּיִּים שֶׁל חֹל, הַמַּאֲמַצִּים כֹּחַ כָּל לְאֹם, אֲשֶׁר רַק עַל בְּשָׂרוֹ וְחֵילוֹ הַגַּשְׁמִי יִחְיֶה.
אותה תשוקה לחזון שלם הייחודי לאומה, אותו חזון בהיר שעוזר לנו לא להתבלבל בדרך, הם נותנים כח ועוצמה לאומה כולה יותר מאשר כל מאמץ גשמי ומעשי – צבאי מדיני או כלכלי, שמקורם בחיקוי לאומים אחרים. עד כאן דברי הרב קוק.
לסיכום הפיסקה וההתבוננות בשלב ה"קרבנות" בתפילה, אמירת פסוקי הקרבנות היא לא רק השלמה באמצעות הדיבור של מה שאין ביכולתנו לעשות כיום, אלא אפשרות לחבר את התפילה שלנו לעבודת המקדש היומית המתבצעת בבית מקדש של מעלה וכך "להטעין" אותה באור המקדש. כוונה שכזו פועלת את פעולתה עלינו וממילא על האומה כולה בחיבור שלנו אל החזון הייחודי שלנו כעם וממילא מגבירים את התשוקה להופיע את החזון הזה בפועל.
אם נוריד את הדברים לרמה המעשית, הרי שבפעם הבאה שנתפלל שחרית (ולמעשה גם לפני מנחה ניתן לעשות זאת), נשתדל לומר את חלק הקרבנות ונדמיין שברגעים אלו מקריבים את קרבן התמיד בבית מקדש של מעלה ואנו זוכים לייצג את עם ישראל ב"מעמדו" בתור הבעלים של הקרבן שכעת מוקרב. נרגיש האם וכיצד הדימיון הזה משפיע על תחושת החיבור למקדש והתשוקה שיופיע גם "למטה" ולא רק "למעלה" ונשים לב האם וכיצד התפילה כולה הושפעה מהפתיחה הזו.
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות פרסום, אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate