אברהם, יצחק ויעקב אבותינו, התפללו בכל יום, אבל לא היה להם סידור. תפילתם היתה אישית ומתחדשת בכל יום, והם
אז מדוע צריך גם תפילות וגם קרבנות? בתרגיל האחרון ראינו כיצד כאשר בית המקדש עומד בתפארתו, שני המרכיבים האלה
בתרגיל הקודם ראינו את מושגי הפנים והחוץ, כמרכיבים כל דבר במציאות. לאחר שהנחנו את ההקדמה הזו, נחזור להתבונן על
ראינו את התפתחות התפילה כקשר בין הנברא לבורא, קשר שהולך ומתפתח ממצב אילם שמתבטא בעיקר בקרבנות עד לשיח מפותח
מאז שכונן את מלכותו שאף דוד המלך למטרה אחת – לבנות בית לשכינה. כפי שהוא מעיד על עצמו במזמור
אנחנו מתחילים את המסע לגילוי ולימוד התפילה המקדשית, ולפני שנתחיל חשוב לי לחזור ולהזכיר שאני כותב את הדברים כמי
את השבועות הקרובים נקדיש לנושא מאוד מעשי – תפילה מתוך תודעה מקדשית. התפילה היא אחד המאפיינים הבסיסיים ביותר של
היום, עשרה בטבת, יום צום ותענית. מבין כל הצומות על החורבן, יש בצום הזה חומרה מיוחדת שאין באף צום
התאריך של היום, ט' טבת, לוקח חלק ברשימת התאריכים שמופיעים בשולחן ערוך בסימן תק"פ כימים "שאירעו בהם צרות לאבותינו
היום ח' בטבת הוא יום שבו על פי המסורת אירע נס גדול שנתפס בעיני חז"ל כיום נורא שבו ירד