בתרגיל הקודם ראינו שתאריך עשרה בטבת הוא בעל משמעות מיוחדת, ושיחזקאל הנביא קיבל ביום הטלת המצור על ירושלים לציין לעצמו את "עצם היום הזה". בשאננותם, תושבי ירושלים רואים את עצמם כשרויים בביטחון ובשלווה בחמימות בתוך "סיר" שמגן עליהם מכל רע. הסיר הוא כמובן ירושלים והמקדש. ויש להם על מה לסמוך – המבוגרים שבהם עוד זוכרים את הנס המופלא שהתרחש בימי חזקיהו כאשר סנחריב מלך אשור הגיע בראש צבא של 180,000 חיילים להחריב את ירושלים, וכולם מתו בלילה אחד! נראה שאין כח בעולם שיכול להבקיע את חומות ירושלים!
אך ביום עשרה בטבת, יום הטלת המצור על ירושלים, הקב"ה אומר ליחזקאל למשול משל עבור עם ישראל: לקחת סיר, למלא אותו במים ולשים על האש, עם בשרים משובחים: "כל נתח טוב ירך וכתף, ומבחר עצמים מלא". אבל הסיר הזה מלא גם ב"חלאה", זוהי זוהמת "עיר הדמים" שמזהמת גם את האנשים הצדיקים אשר בתוכה. הזוהמה המוסרית הזו מזהמת את כל הבשר הטוב שבסיר ואין לו תיקון, מלבד "הרבה העצים הדלק האש", כך שכל הבשר יותך ויאבד את צורתו ויישרף, ובסופו של דבר גם הסיר עצמו יותך ויהרס.
אבל הקב"ה לא מסתפק במשל. באותו יום מקבל יחזקאל נבואה נוספת ובה הוא מתבשר: "בן אדם הנני לקח ממך את מחמד עיניך במגפה", אך על יחזקאל נאסר להצטער: "לא תספד ולא תבכה ולוא תבוא דמעתך", וגם לא לנהוג מנהגי אבלות. ואכן יחזקאל מוסר את הדברים לעם ישראל, ובאותו ערב מתה אשתו, ולמחרת הוא מקיים את הציווי בדבקות ולא מתאבל. הדברים מתמיהים את כל מי שרואה זאת ויחזקאל מוסר להם את הנמשל: "הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם…".
המסר הברור של שתי הנבואות האלו הוא: הסיפור נגמר, הדין נחרץ. אין דרך חזרה. כשם שהבשר והסיר נשרפו וכשם שמתה אשתו של יחזקאל, כך חורבן ירושלים הוא עובדה מוגמרת, על אף שיעברו עוד כשנתיים עד שהוא יתרחש בפועל. זוהי המשמעות של יום עשרה בטבת, *זהו יום החורבן האמיתי,* ואילו תשעה באב הוא רק ההופעה בפועל של החורבן שכבר החל ונגזר ביום זה.
יש לציין שבמקביל לנביא יחזקאל, פעל בירושלים הנביא ירמיהו שנוקט גישה אחרת. עד הרגע האחרון ירמיהו מנסה להטיף מוסר לתושבי ירושלים ולשכנע אותם לשנות את דרכם. האם באמת יכלו תושבי ירושלים להתעורר מוסרית אל מול המצור, לעשות "תשובה, תפילה וצדקה" ולשנות את רוע הגזירה, או שמדובר על חץ שכבר נורה מן הקשת ולא ניתן להחזירו לאחור? כנראה ששתי התשובות נכונות.
כך או כך, צום עשרה בטבת הוא לא עוד צום זניח. הוא הרגע שבו אזהרות וחששות הופכות למציאות, הרגע שבו צריכה להתקבל ההחלטה האם להמשיך לבטוח בשאננות במוכר ובידוע, או לחשב מסלול מחדש?
אנו יודעים שיום זה עתיד להיהפך לששון ושמחה. בכל שנה מחדש, אנו חוזרים לאותה נקודת הכרעה, להזדמנות לבחון את הנחות היסוד שעליהן התבססנו עד לרגע ההזה ולשאול את עצמנו האם לא הגיע הזמן לשנות משהו כדי למנוע את המשך החורבן?
הזכרנו שלעתיד לבוא יום זה יהפוך גם הוא מיום תענית ליום "ששון ושמחה". אנו נמצאים כיום בתקופת ביניים. מצד אחד בית המקדש עוד לא נבנה, מצד שני תהליך הגאולה כבר התחיל ועם ישראל אינו נמצא יותר בשעבוד מלכויות, לפחות לא באותה רמה שבה היה בזמן הגלות. לכן נשאלת השאלה מה צריך להיות היחס שלנו ליום עשרה בטבת בתקופה כזו? האם המסר שעולה מהפסוקים ביחזקאל נוגע גם לנו? שאלה זו תישאר פתוחה כשאלה למחשבה עבורך, ואשמח לקבל שיתופים ומחשבות בהודעה חוזרת או בקבוצה.
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות פרסום, אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate