אז הסברנו את כוונת התפילה כעמידה לפני ה' והתחברנו לדימיון המודרך של הכניסה לקודש הקדשים ככהן גדול, על מנת להעמיק את תחושת הנוכחות והעמידה לפני ה' בעת התפילה. אך האם מדובר בסה"כ בתרגיל מחשבתי שעוזר לנו להתרכז? או שיש לזה גם אחיזה כלשהי במציאות?
הזכרנו פעמים רבות את הרעיון של בית מקדש של מעלה – נשמת המקדש שמחיה ומקיימת את העולם בכל רגע ורגע. גם אם המקדש הפיסי אינו קיים כרגע ואיננו יכולים לבקר בו, בעולם הנשמות הוא קיים והנשמה שלנו יכולה "לעלות אליו לרגל"!
רעיון זה כמעט מפורש בתלמוד הירושלמי. הזכרנו את הסוגיה של כוונת הפנים בתפילה. על המשנה האומרת ש"אִם אֵינוֹ יָכֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו – יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" שואל הירושלמי: "על איזה בית קדש הקדשים מדובר?" ובתשובה לשאלה מופיעה מחלוקת מעניינת:
"ר' חִיָּא רַבָּא (אָמַר): כְּנֶגֶד קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁל מַעְלָה, ר' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר: כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁל מַטָּה"
אם כך, אנו מוצאים מחלוקת מפורשת האם עיקר כוונתנו היא פיסית – אל מקום המקדש, או רוחנית – להיכנס לבית מקדש של מעלה! אבל זה לא מסתיים בכך. ממשיך הירושלמי:
"אָמַר ר' פִּנְחָס: לֹא פְּלִיגִין (אֵין כָּאן מַחְלֹקֶת) – בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁל מַטָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים שֶׁל מַעְלָה".
לפי רבי פנחס מאחר וקדש הקדשים של מטה מכוון כנגד קדש הקדשים של מעלה, כאשר אנחנו מכוונים את פנינו פיסית למקום המקדש, אנחנו צריכים לזכור לכוון את ליבנו תודעתית לכניסה לקדש הקדשים של מעלה, כלומר למעשה מדובר באותו עניין.
אם נחבר את זה לרעיון המעשי שהבאנו בתרגילים האחרונים, כבר לא מדובר במחשבה "כאילו" אני כהן גדול הנכנס בזמן התפילה לקדש הקדשים, אלא זה באמת קורה עכשיו בפועל ממש – ברמה הנשמתית בבית מקדש של מעלה! ואם אכן כך, חשוב לזכור שבעולם הנשמות החיבור של כל הנשמות למארג חיים אחד הוא פשוט וברור. הפירוד והחלוקה לפרטים מובדלים ובודדים שייכים לעולם הזה. בעולם הנשמות זה ברור שהכל קשור ומחובר אל האחד. כך שכשאנו רואים בעיני רוחנו כיצד נשמתנו נכנסת ככהן גדול לקדש הקדשים של מעלה, הרי שנכוון לעשות זאת לא באופן פרטי, אלא בשליחות עם ישראל כולו וההוויה כולה, ממש כמו הכהן הגדול ביום כיפור שהיה נכנס בשם כל ישראל ועבור תיקון ההוויה כולה מחטא אדם הראשון.
זהו רעיון ההתכללות, שניתן להתחבר אליו במשך כמה שניות לפני תחילת התפילה באופן הבא: נראה את עצמנו כאחד הכולל את עצמנו – גוף, נפש, רוח ונשמה. זה פשוט יחסית… נרחיב את האחד הזה לבת/בן זוגנו (גם אם עוד לא הכרנו אותו). וכך נלך ונרחיב את מעגל "האחד" שאנחנו – נראה את עצמנו כאחד עם ילדינו (גם העתידיים), הורינו (גם אם נפטרו), המשפחה המורחבת, קהילתנו, ישובנו, עמנו, האנושות כולה, וההויה כולה. וכך כשאנו מקושרים אל כל חלקי ההויה, נוכל להיכנס לתפילה כחלק ממשהו גדול ולא כאדם בודד (ואכן נשים לב שכל הבקשות בתפילה מנוסחות בלשון רבים ולא בלשון יחיד).
למעוניינים לתרגל את הרעיון באמצעות מדיטציה מיוחדת שהכנתי בת 5 דקות שמטרתה לחבר את הגוף לאור המקדש, ניתן להאזין ולקרוא אותה כאן או בספוטיפיי: