את הכניסה לחווית התפילה המקדשית התחלנו מהסוף – דימיון מודרך כיצד הכניסה לתוך מעמד התפילה היא למעשה המשך של תנועת הכניסה לקודש הקדשים ע"י כהן גדול ביום הכיפורים. נדגיש שכאשר אנחנו מדברים כאן על המושג "תפילה" הכוונה היא לחלק שנקרא "תפילת עמידה" (תפילת שמונה עשרה) שהוא למעשה החלק של העמידה לפני ה'. בהמשך נראה כיצד החלקים השונים של התפילה "תומכים" בחלק העיקרי הזה, אבל בחרתי להתחיל מ"לב העניין".
הרעיון הזה נסמך על הלכה מאוד בסיסית שכתב הרמב"ם ומגדירה מהי בעצם הכוונה *המינימלית ההכרחית* שתהיה כאשר אדם עומד להתפלל, ואם אין את הכוונה הזו – למעשה לא היתה כאן "תפילה" במובן המהותי וההלכתי, אלא לכל היותר מלמול של אוסף מילים:
"כַּוָּנַת הַלֵּב כֵּיצַד: כָּל תְּפִלָּה שְׁאֵינָהּ בְּכַוָּנָה, אֵינָהּ תְּפִלָּה; וְאִם הִתְפַּלַּל בְּלֹא כַּוָּנָה, חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה."
ראשית מגדיר הרמב"ם את חשיבות הכוונה בתפילה. נשים לב שהרמב"ם לא אומר שמי שהתפלל ללא כוונה לא יצא ידי חובה, אלא אומר שזו פשוט לא תפילה, לא היה כאן שום שיח, שום ביטוי של הלב, ממילא – צריך לחזור ולהתפלל מחדש כי אין שום הבדל בין אדם שהתפלל ללא כוונה, לבין אדם שלא עשה שום פעולה.
אם כך, יש לכוונה בתפילה משמעות אדירה, אך מהי היא אותה כוונה? האם צריך לומר מילים מסוימות ולהתכוון אליהם? בהלכה הבאה עונה על כך הרמב"ם:
"כֵּיצַד הִיא הַכַּוָּנָה? שֶׁיְּפַנֶּה לִבּוֹ מִכָּל הַמַּחְשָׁבוֹת, וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה"
הכוונה שמגדיר הרמב"ם היא לא כוונה מילולית, אלא כוונה של כניסה למצב מסוים, להוויה מסוימת. מאחר ולא מדובר בכניסה פיסית למקום מסוים, אלא בכניסה תודעתית, ממילא הלב לא יכול להיות במקום אחר, אלא צריך להיות מרוכז בכניסה להוויה הזו. ומה היא אותה הוויה? זוהי העמידה לפני השכינה. עצם התודעה שאני עומד עכשיו לפני השכינה, זוהי המהות הבסיסית של פעולת התפילה. כמובן שאם אני עומד לפני השכינה אז זה גם המקום והזמן לתת ביטוי לרחשי הלב, וממילא נוצר השיח המילולי, אך מהות העניין היא עצם הסיטואציה של עמידת האדם לפני השכינה.
ואמנם מסביר הרמב"ם שבעבר כל אחד היה מביע את רחשי ליבו בשפה החופשית שלו, במתכונת של דברי שבח, דברי בקשה וסיום בהודאה. אך לאחר חורבן בית ראשון השתבשה השפה הישראלית והתערבבה בשפות מהגלות, וכך תקנו אנשי כנסת הגדולה את הנוסח הקבוע, על מנת להקל על האנשים לנסח את המילים בצורה מדויקת. אך כאמור, כל זה הוא רובד נוסף על גבי הרובד הבסיסי של העמידה לפני ה'.
אם נראה את הדברים בהקשר המעשי שלהם, ההלכה אומרת שיש לפסוע שלושה צעדים קדימה בכניסה לתפילת עמידה. צעדים אלו באים לרמוז לאדם שעכשיו הוא נכנס ממש להוויה אחרת, של עמידה לפני המלך. הצעתי היא לחבר את הצעדים האלה לדימיון המודרך שפירטתי בתרגיל הקודם, ולראות איך בכל צעד אני מתקדם שלב נוסף בתהליך הכניסה לקודש הקדשים עם הקטורת, והעלאתה שם עד לעמידה מול השכינה דרך ענן הקטורת. הצעה זו גם עוזרת "לפנות את הלב" מכל מחשבה אחרת, וגם ליצור ממש תחושה של נוכחות ועמידה לפני ה', לא רק כאדם פרטי אלא כנציג של כל עם ישראל ושל ההוויה כולה.
סיימנו את התרגיל היום בהצעה מעשית של ממש ואני מחכה לשמוע אם יצא לך להתנסות בה…
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות פרסום, אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate