נכנסנו אתמול להתבוננות בעניין קרבן מוסף של ראש חודש, ובמיוחד שעיר העיזים לחטאת שבאופן חריג נאמר עליו "חטאת לה'". הסברנו שהשעיר הזה מכפר על
לאורך השנה כולה אנו מתבוננים על משמעות המועדים השונים כפי שעולה מהתיאורים מזמן המקדש, ומנסים להתחבר למשמעויות האלה גם במציאות שאין מקדש, מתוך הבנה
היום נתחיל בסדרה שעוסקת במועד הנפוץ ביותר במעגל השנה, אבל למרות זאת הוא כנראה הכי פחות מורגש – ראש חודש. אמנם מי שמגיע לבית
אמנם אנחנו רגילים לראות את השבת כסיום השבוע, אבל ישנו ציור נוסף שמשווה את השבוע למעין מנורה – השבת באמצע ובצד אחד ימים רביעי
קיבלנו את השבת בתפילת "קבלת שבת" ונכנסנו בשערי "מקדש השבת" – המקדש במרחב הזמן. העולם כולו מתעלה, אך זה לא נגמר בזה. כל שלב
כאשר עסקנו בהתבוננות בנושא התפילה בתודעת המקדש, ראינו את עצמנו כעולים לרגל שעולים לבית מקדש של מעלה ברמה תודעתית-נשמתית, ומשתדלים להעלות את הרובד הפנימי
הלכות שבת הן אחד התחומים המפורטים ומורכבים בעולם ההלכה, למרות שבתורה עצמה אין כמעט התייחסות לפרטי המלאכות, מלבד תיאור כללי של "לא תעשה כל
אז האכילה על השולחן בשבת היא בבחינת אכילה מלחם הפנים, אבל זו רק ההתחלה. ישנו מקור מרתק נוסף לעניין המנהג לאכול "לחם משנה" (שתי
בהקבלה בין הבית הפרטי בשבת למקדש, ראינו את ההקבלה בין הדלקת הנרות למנורת המקדש, וההקבלה הפשוטה השניה היא בין השולחן הערוך לתפארת וסעודות השבת,
אז ראינו שהשבת היא בחינת מקדש במרחב הזמן, והבית שלנו הופך להיות בשבת מעין בית מקדש קטן ופרטי עם השראת שכינה בתוכו, ובבית המקדש