בדמיוננו, אנחנו עדין בירושלים הבנויה, חוסים בצילו של בית המקדש השלישי. כזכור, ביום י"ד שחטנו את קרבן הפסח ובלילה עשינו את הסדר יחד עם
בתרגילים הקודמים הארכנו בתיאור סיפורי-דימיוני של ליל הסדר המלווה באכילת קרבן הפסח. אם לא נזכה לכך בפועל, נוכל לכל הפחות לזכור ולהזכיר לכל הנוכחים
לאחר ההארה העצומה של יום הפסח ויום טוב הראשון של חג המצות, אנו מגיעים הלילה לזמן גדול ומיוחד – ליל הקרבת מנחת העומר, ותחילת
עם סיום הסדרה העוסקת בהכנה לחג הפסח ולחג המצות, אנו מתקרבים אל היום הגדול. גם אם חלילה לא נזכה להיות מחר בירושלים ולהקריב את
לאחר ש"המראנו" על כנפי הדימיון אל ירושלים הבנויה ועברנו את כל תהליך הקרבת הפסח עד עשית ליל הסדר "כסדר" וסיום בשירת ההלל ההמונית על
לאחר ששתינו את הכוס השניה אותה החזקנו לאורך כל אמירת המגיד, הגיע הזמן לתפקיד השני של הפה בערב הזה… "כעת ניגש למצוות האכילה. בשנים
אנו מסיימים את הדרשות על פסוקי ה"המגיד" עם הפסוק "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" ובאופן טבעי
בירידה מהר הבית לכיוון "יער האוהלים" מקדם את פנינו הריח העוצמתי של קרבנות הפסח הנצלים בתנורים המיוחדים. "וואו, אני כל כך רעב," אומר אחד
אנו יוצאים משערי הר הבית, נושאים בסלים מיוחדים את הבשר המיועד לקרבן הפסח וקרבן החגיגה. אנחנו מגיעים לאוהל הגדול כאשר השמש כבר נוטה לכיוון
אנו ממשיכים את המסע בכח הדימיון אל "ירושלים הבנויה". בתרגיל הקודם חווינו את הקרבת קרבן התמיד של בין הערבים, וכעת תקיעת החצוצרות מודיעה על