לפני שניכנס לתוך הלימוד המעשי של "התפילה המקדשית" הבונה את התפילה כמהלך של עליה לרגל, נראה את התשתית ההלכתית שממש בונה אצלנו את התודעה הזו. השולחן ערוך פוסק להלכה שלרעיון שהתפילה היא כנגד הקרבן יש השלכות הלכתיות מעשיות (אורח חיים, צח, ד):
הַתְּפִלָּה הִיא בִּמְקוֹם הַקָּרְבָּן. וּלְכָךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁתְּהֵא דֻּגְמַת הַקָּרְבָּן – בְּכַוָּנָה, וְלֹא יְעָרֵב בָּהּ מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת כְּמוֹ מַחֲשָׁבָה שֶׁפּוֹסֶלֶת בְּקָדָשִׁים. וּמְעֻמַּד – דּוּמְיָא דְּעֲבוֹדָה. וּקְבִיעוּת מָקוֹם – כְּמוֹ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁכָּל אֶחָד קָבוּעַ מְקוֹמוֹ לִשְׁחִיטָתוֹ וּמַתַּן דָּמוֹ. וְשֶׁלֹּא יָחוּץ דָּבָר בֵּינוֹ לַקִּיר – דּוּמְיָא דְּקַרְבָּן שֶׁהַחֲצִיצָה פּוֹסֶלֶת בֵּינוֹ לַקִּיר. וְרָאוּי שֶׁיִּהְיוּ לוֹ מַלְבּוּשִׁים נָאִים מְיֻחָדִים לִתְפֵלָה – כְּגוֹן בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, אֶלָּא שֶׁאֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לְבַזְבֵּז עַל זֶה…
ההלכות האלה שנפסקו להלכה ממש בונות אצל האדם הניגש לתפילה את הדימיון שבאמת הוא עומד להיכנס לבית המקדש ולהקריב בו קרבן, ולכן הלכות הקרבן חלות על התפילה עצמה!
הלכה מפורסמת נוספת, שואבת את השראתה ישירות מתפילת שלמה בעת חנוכת המקדש, אותה כבר ראינו, והיא ההלכה לכוון את פניו למקום המקדש. אלא שהראשונים דייקו שלא מדובר רק בכוונה פיסית פשוטה אל המקום הכללי, אלא יש כאן כוונה שיש בה תהליך שלם דרכו אנו "נכנסים" בכח הדימיון עד מקום קודש הקדשים. וכך פוסק השולחן ערוך (צד, א):
בְּקוּמוֹ לְהִתְפַּלֵּל – אִם הָיָה עוֹמֵד בְּחוּץ לָאָרֶץ יַחֲזִיר פָּנָיו כְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וִיכַוֵּן *גַּם* לִירוּשָׁלַיִם וְלַמִּקְדָּשׁ וּלְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים…
ניתן לראות שיש כאן שני סוגים של כוונות. כוונת הפנים היא כוונה פיסית, מי שעומד בחו"ל מכוון פניו לארץ ישראל, בארץ ישראל לירושלים, בירושלים להר הבית, בהר הבית למקדש, במקדש לקודש הקדשים, ובקודש הקדשים – אל בית הכפורת. אך *בנוסף* לכוונה הפיסית, ישנה כוונה נוספת והיא כוונת הלב, שממשיכה את כוונת הפנים עד למקום קודש הקדשים. ניתן לומר שכוונת הפנים הפיסית צריכה לייצר כוונה תודעתית שממשיכה את הכיוון הפיסי אבל בכח הדימיון "מגיעה" לירושלים, נכנסת לבית המקדש, וממשיכה פנימה עד לקודש הקדשים ושם עומדת מול בית הכפורת!
וכך פוסק במפורש המשנה ברורה (ס"ק ג):
"שֶׁיַּחְשֹׁב בְּלִבּוֹ וְרַעֲיוֹנוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד בַּמִּקְדָּשׁ אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם בִּמְקוֹם קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים"
ונשאלת השאלה – למי יוצא לעמוד בקדש הקדשים ולהתפלל? הרי רק הכהן הגדול נכנס לשם ביום כיפור וגם אז הוא לא התפלל אלא רק הקטיר את הקטורת והזה את הדם, ורק *ביציאתו* היה מתפלל תפילה קצרה??
נקודה זו היא נקודה יסודית ומפתח לבניית תהליך הכניסה לתוך "התפילה המקדשית", ועל כן נקדיש את התרגיל הבא "להיזכר" בתהליך כניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקדשים, וכיצד אנו יכולים להתחבר בדמיוננו לתהליכים האלה (וניגע בכך באריכות בתקופה שבין ראש השנה ליום כיפור).
בינתים, אני מזמין אותך לשים לב ליישום של ההלכה הזו בעת התפילה, שכוונת הפנים לכיוון ירושלים/בית המקדש, היא גם כוונה תודעתית שמטרתה "להיכנס" עד לקודש הקדשים. האם וכיצד זה משפיע על עצם הכוונה בתפילה?
מוזמנים לשתף בקבוצה, בתגובות או בפרטי.
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות פרסום, אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate