מי לא היה רוצה להיות בתוך נס? ממש להיכנס לסיטואציה בה הוא רואה או חווה את הטבע משתנה מול העינים?.. זו בטח חוויה מכוננת לכל החיים… ובכן – כל מי שהיה מגיע למקדש היה רואה ניסים על בסיס קבוע!! המשנה באבות מתארת "עשרה נסים שהיו נעשים לאבותינו בבית המקדש". כלומר ה"טבע" של המקדש הוא להיות "על טבעי"…
מה שמדהים הוא שאחד הנסים היה נעשה על העולים לרגל עצמם! ביום כיפור היו מגיעים כל כך הרבה אנשים עד שהיו עומדים "צפופים". מסבירים הפרשנים שהכוונה שמרוב צפיפות הם היו "צפים" באויר. אבל חלק מעבודת יום הכיפורים היא שכאשר הכהן הגדול אומר את שם ה' המפורש, כולם משתחווים. וצריך להבין שהכוונה בהשתחוויה זה "פישוט ידים ורגלים" כלומר ממש להשתטח על הרצפה כאשר הידיים פשוטות קדימה והרגלים אחורה… ועל כך המשנה אומרת "משתחווים רווחים" כלומר למרות שבעמידה היו כל כך צפופים עד שבקושי נגעו ברצפה, כשהיו משתחווים היה לכל אחד מספיק מקום להשתחוות ב"פישוט ידיים ורגליים"… אשכרה נס!
אחד ההסברים הרוחניים לנס היה שהרגע הזה של ההשתחוויה היה כל כך גבוה מבחינת ההתבטלות של האדם כלפי הבורא, אור הנשמה שלו האיר בצורה כל כך חזקה, עד כדי כך שהוא לרגע אחד התפשט מהמגבלה הגופנית הפיסית והיה בעיקר ישות נשמתית, שאין לה גבולות של זמן ומקום. כמובן שבהסתכלות הרגילה שלנו אנחנו לא יכולים לתפוס את משמעות המילים האלה, ולכן זה עבורנו "נס", אבל במקדש זה היה ה"טבע"…
כעת נחזור לתהליך התפילה. לאחר שנגענו על קצה המזלג במשמעות תפילת עמידה, מגיע שלב בתפילה שהרבה פעמים מתבטל מסיבות שונות ונראה שרוב האנשים לא מצטערים על כך… שלב נפילת אפיים. ניתן לומר ששלב זה מקביל לפעולת ההשתחוויה שהיתה בכל יום במקדש, ולא רק ביום כיפור. הכהנים היו משתחווים במהלך העבודה אבל בעיקר בסוף תהליך הקרבת התמיד. וכך מתארת המשנה במסכת תמיד את שקרה בעת ניסוך היין של קרבן התמיד:
שָׁחָה לְנַסֵּךְ, וְהֵנִיף הַסְּגָן בַּסּוּדָרִין [דגלים], וְהִקִּישׁ בֶּן אַרְזָא בַּצִּלְצָל, וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר. הִגִּיעוּ לַפֶּרֶק, תָּקְעוּ, וְהִשְׁתַּחֲווּ הָעָם; עַל כָּל פֶּרֶק, תְּקִיעָה, וְעַל כָּל תְּקִיעָה, הִשְׁתַּחֲוָיָה. זֶה הוּא סֵדֶר הַתָּמִיד לַעֲבוֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, יְהִי רָצוֹן שֶׁיִבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן:
המשנה מתארת כאן רצף פעולות שהתרחש בעת ניסוך היין, וניתן לדמיין את קול הצלצל של בן ארזא ומיד לאחריו את שירת הלווים, ואז תקיעת החצוצרות שסימנה עבור כל מי שהיה שם מהעם – שזה הזמן להשתחוות.
בהשראת המשנה ממסכת אבות, ניתן לומר שהרגע הזה של ההשתחוויה שמגיע לאחר הקרבת התמיד הוא רגע מאוד גבוה של התפשטות הגשמיות, ואם כך כנראה שגם שלב נפילת אפיים בתפילה שמגיע מיד לאחר השיא של תפילת עמידה, יש לו משמעות רוחנית מאוד גבוהה, כפי שאכן מתואר בגמרא ובספרי הפנימיות. במשמעות זו ניגע בקצרה ביותר בתרגיל הבא.
בינתים ניתן להתבונן על פעולת ההשתחוויה שאנו עושים באופן סמלי מספר פעמים בתפילה (במהלך תפילת עמידה ועלינו לשבח) כפעולה שהפוטנציאל הרוחני שלה הוא עצום, וגם אם איננו יכולים להשתחוות ב"פישוט ידים ורגלים" בתפילה אנו יכולים לדמיין עצמנו במקדש, משתחווים ומתבטלים אל הבורא וחווים משהו מהארת אור הנשמה והתפשטות הגשמיות…
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות פרסום, אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate