בתרגיל של היום ננסה להתמודד עם כמה פרטים מאתגרים בסדר עבודת הכהן הגדול. בעולמנו הרחוק מהווית המקדש יתכן שחלק מהדברים יראו לנו תמוהים גם לאחר ההסברים. אני מציע לראות בכך חלק מהריחוק והפער שקיים בין עולמנו לעולם המקדש, פער שצריך להטריד אותנו כך שנתפלל לה' שיגשר עליו בקרוב.
*קטע ח' (מהמילים "יָצָא וְנָטַל דַּם הַפָּר"): עבודות הדם הפנימיות של יום כיפור*
הקדמה: אנו מגיעים כעת לליבה של עבודת הכהן הגדול ביום כיפור, החיטוי והטהרה של טומאות המקדש ועם ישראל באמצעות דם קרבנות החטאת. מושג החטאת הוא מושג רחב ובסיסי בעולם הקרבנות, שלא נוכל להקיף אותו כעת. ואולם אנו יודעים שכאשר אדם עושה חטא בשגגה, עליו להביא קרבן חטאת, אשר מתייחד בעבודת דם ייחודית: הכהן מזה באצבעו מעט דם על כל אחת מארבע קרנות המזבח החיצון. בשרו של החטאת נאכל על ידי הכהנים, וזהו חלק מתהליך הכפרה על הבעלים של הקרבן.
בתוך עולם החטאת, יש מספר חטאות ייחודיות הנקראות חטאות פנימיות, אשר דמן ניתן לא על המזבח החיצוני, כי אם על המזבח הפנימי, מזבח הקטורת, ואילו בשרן אינו נאכל אלא נשרף מחוץ למקדש. בתוך החטאות האלו מתייחדות חטאות הכיפורים (הפר של הכהן הגדול והשעיר של עם ישראל), שדמן ניתן גם בתוך קודש הקדשים כפי שמיד נראה.
כאמור לא אאריך כאן בנושא זה, אך אשתף בהסבר ששמעתי ממו"ר הרב רא"ם הכהן, שעניינן של החטאות הפנימיות הוא ליצור קישור מחודש בין עם ישראל לבין השכינה. ואם כך ניתן לומר שיש כאן מעין ציון של "יום נישואים" שנתי בין עם ישראל לקב"ה. ואולי ניתן להוסיף שכשם שחתן וכלה ביום חתונתם נמחלים עוונותיהם, כך גם עם ישראל ביום הזה. הסליחה והכפרה מגיעות מתוך קשר האהבה והייחוד בין עם ישראל לקב"ה ו"על כל פשעים תכסה אהבה".
מבחינה מעשית, אנו נראה את מעשה הזאת הדם שנראה כאילו הוא חוזר על עצמו שוב ושוב. אך נשים לב לפרטים: יש שני קרבנות חטאת – הפר שהוא חטאת הכהן הגדול, והשעיר שהוא החטאת של עם ישראל. ההזאה נעשית פעם בתוך קודש הקודשים, פעם מחוץ לקודש הקדשים על יד הפרוכת, ופעם על מזבח הקטורת. זאת בעקבות הפסוק: וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת (1)הַקֹּדֶשׁ (=קדש הקדשים) וְאֶת (2)אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת (3)הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי.
תהליך ההזאה בתוך קודש הקדשים ולפני הפרוכת, כולל הזאה של טיפה אחת למעלה ו7 כלפי מטה, פעם עם דם הפר ופעם עם דם השעיר. בכל פעם שהכהן הגדול מזה הוא סופר את הטיפה של מטה יחד עם הטיפה הראשונה שהזה כלפי מעלה – "אחת ואחת, אחת ושתים וכו'". המשמעות היא חיבור של העולם הגשמי (המסומל ב7 הטיפות של מטה, ורומזות ל-7 הספירות התחתונות) יחד עם העולם הרוחני (המסומל בטיפה כלפי מעלה, הרומזת לספירת הבינה) ורק לאחר חיבור "שמים וארץ" ניתן לגשת אל מזבח הזהב ולטהר אותו באמצעות הדם המעורב משני קרבנות אלו.
(כאמור, מומלץ להוריד את קובץ הביאור של הפיוט, ולעיין בהסבר השלם).
*קטע ט' (מהמילים "צָעַד וּבָא לו"): וידוי חטאי ישראל על השעיר המשתלח ושילוחו*
בקטע זה מגיע לשיא תהליך הכפרה ומחילת העוונות של עם ישראל. לאחר תהליך החיטוי והטהרה של המקדש ושל המזבח, הכהן מתוודה את עוונות כל עם ישראל על ראש השעיר המשתלח, ובכך "מעביר" לו אותם. על פי הפסוק, השעיר כביכול נושא את העוונות איתו אל המדבר ושם יש כהן שדוחף אותו מראש הצוק ואומר "כך ימחו עוונות עמך ישראל". זוהי תופעה ייחודית בעולם המקדש, וללא ספק גם כאן טמונים סודות רבים. ננסה להציע כיוון מסוים להבנת תהליך זה (על פי הזהר הקדוש), שאולי נראה לנו תמוה.
בעולם הרוחני, ישנם תמיד שני כוחות: כח הקדושה, וכנגדו הכח האחר, כח הטומאה. על מנת לשמר את הבחירה החופשית, ישנו עיקרון של איזון בין הכוחות האלו. עיקרון זה מכונה במגילת קהלת "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים". גם מבחינה גיאוגרפית, ישנם איזורים שנחשבים כאיזור החיים והקדושה, כמובן שראשון להם הוא הר הבית ומשם לכיוון מערב, ויש איזורים שנחשבים לאיזורים שבשליטת כוחות הטומאה. לדוגמה איזור המדבר הנמצא מהר הזיתים ומזרחה.
על פי עיקרון האיזון, ביום עם עוצמה רוחנית כמו יום כיפור, לא ייתכן שלא יינתן מקום גם לכוחות הטומאה. במקרה כזה, הם מעצמם ירצו "להצטרף לחגיגה" ובכך עלולים להביא להכשלתו. שליחת השעיר לעזאזל עם כל עוונות עם ישראל, יש בה מעין "זריקת עצם" ל"כלבים הנובחים" של כוחות הטומאה (כך לשון הזהר הקדוש). כביכול נותנים להם מקום וחלק בתוך היום הקדוש, ואולם חלק זה הוא קטן ולמעשה מרחיק אותם מתהליך ההיטהרות שנעשה במקדש עצמו.
הסבר נוסף שמביא הרב ראובן ששון בספרו "באור פניך" על חגי תשרי הוא שאחרי שהדגשנו את הרצון הפנימי הטוב שלנו בראש השנה, ועשינו בירור של מעשינו הטובים והלא טובים בעשרת ימי תשובה, מגיע הרגע שבו אנו מכירים בכך שכל הצד הלא טוב שבנו – הוא בעצם לא שייך לנו, אלא הוטמע בנו בעקבות חטא אדם הראשון, מה שמכונה "זוהמת הנחש".
וידוי החטאים על ראש השעיר (המסמל את אדום/היצר הרע וכו') בעצם אומר – המעשים האלה לא באמת קשורים אלינו, הם שלכם! "במקור שלי אני טוב גמור". כך שלמעשה אנחנו "מחזירים" את אותם מעשים לא טובים למקורם – אל כוחות הטומאה, הצד האחר, שרק בגללו נגררנו לעשות את אותם מעשים.
נדמה לי שניתן להמשיל את זה לתהליך אכילת אוכל. בהתחלה כל האוכל נראה טוב וטעים, אך בתוך הגוף יש תהליך בירור והפרדה בין החלק הבאמת טוב לבין החלק שהוא למעשה פסולת. כאשר אותה פסולת נפרדת ומתרכזת ביחד, היא הופכת להיות דבר מאוד לא נעים ואז אנחנו פולטים אותה החוצה "לעזאזל". אך למעשה היא מעולם לא היתה חלק מאיתנו, אלא נכנסה מבחוץ ונפלטת בחזרה החוצה.
כך גם ביום כיפור אנחנו מתנקים מהשפעת זוהמת הנחש שנכנסה בנו, נשארים נקיים וזכים לקראת חג הסוכות במהלכו ניכנס כל כולנו טהורים וזכים לתוך "ענני הכבוד" של הסוכה.
מן הסתם הסברים אלו לא יכולים לחשוף עד הסוף את סודות השעיר המשתלח וקשה מאוד להבין את המערכת המורכבת הזו של הכוחות הרוחניים. ואולם אני מקווה שהם בכל זאת מלמדים על כך שישנה משמעות והיגיון רוחני מאחורי כל פרט שנראה במבט ראשון תמוה, גם אם אנו לא מבינים (עדיין) עד הסוף את ההיגיון הזה.
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate