היום השמיני לחנוכת המשכן. אהרון הכהן יורד מהמזבח ומברך את העם. העם כולו עוצר את נשימתו. ו… כלום לא קורה. לפתע משה רבינו עוצם את עיניו. לאחר רגע הוא פוקח אותן, מסמן לאהרון ושניהם נכנסים לאוהל מועד.
מה צריך לקרות שם בדקות הארוכות בתוך המשכן, על מנת שיגיע הרגע הגדול שהעולם כולו מחכה לו מאז בריאתו? זו היתה השאלה איתה סיימנו את התרגיל הקודם.
כעת ניכנס לפסוקים המקבילים מתוך ספר במדבר, אותם נהוג לקרוא היום בבית הכנסת, בנר שמיני של חנוכה המכונה "זאת חנוכה". לאורך החג קראנו על קרבנות הנשיאים אשר הוקרבו כחלק מחנוכת המשכן. בסוף תיאור קרבנות הנשיאים, מופיע פסוק שההקשר שלו לא ממש ברור:
וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, וַיְדַבֵּר אֵלָיו.
זהו הפסוק המסיים את פרשת נשא, וככזה ניתן לקרוא אותו כתיאור כללי העוסק ב"מנגנון" הדיבור האלוקי למשה מתוך המשכן הבנוי. אבל הסבר זה לא מסביר מדוע הפסוק הזה צריך להגיע דווקא כעת? יתכן שהתשובה לכך נעוצה בקריאה שאנו קוראים היום ב"זאת חנוכה" – הקריאה ממשיכה אל הפסוקים הבאים הפותחים את פרשת בהעלותך. ואם נחבר את זה לסיטואציה שתיארנו ביום השמיני, נקבל את התיאור הבא:
אהרון יורד ומברך את העם ביום השמיני, וכלום לא קורה… ואז משה שומע בפעם הראשונה את הקול הקורא לו מתוך קודש הקודשים, מבין שני הכרובים. משה נכנס יחד עם אהרון, והקול האלוקי מדבר אליו ואומר לו:
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת
נזכור שהמנורה הועמדה במשכן על ידי משה, והוא זה שהעלה את נרותיה. כעת ה' מצווה אותו לצוות את אהרון שהוא זה שיעלה את נרותיה. בנוסף מופיע פרט חשוב אם כי מעט סתום: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". ישנן מספר פרשנויות למילים אלו. מה שברור הוא שיש למנורה פנים ואור הנרות מתייחס בצורה כלשהי לפני המנורה. (לא בטוח שיש לפרש את המילים "אל מול" כפי שאנו מבינים אותן בעברית המודרנית, ואין כאן המקום להאריך בעניין).
מה שאנחנו יודעים לומר הוא שמיד לאחר הציווי הזה – מסופר שאהרון מבצע אותו בצורה מדויקת. לפי ההסבר שלנו, פעולה זו מתרחשת ברגעים האלו שבהם משה ואהרון נמצאים באוהל מועד, במהלך היום השמיני. לאחר שאהרון "מסדר" את נרות המנורה, הם יוצאים ומברכים שוב את העם.
מהי אותה ברכה? הפרשיה שצמודה לפרשית קרבנות הנשיאים מלפניה, היא הציווי לאהרון ולבניו כיצד יש לברך את עם ישראל! ובברכה עצמה מופיע בין השאר "יאר ה' *פניו* אליך".
ברצוני להציע שהארת הפנים של הקב"ה לעם ישראל מתרחשת דרך הארת הפנים של אור נרות המנורה. השראת השכינה יוצאת בתור קול מתוך קדש הקדשים, מתבטאת באור המנורה, ומופיעה בחוץ כאש האוכלת את קרבנות המזבח החיצון. ללא אור המנורה לא תהיה השראת שכינה (בדומה למה שחז"ל אמרו על נר מערבי שנשאר דלוק כעדות לשכינה השורה בעם ישראל).
דבר זה מאיר לנו באור חדש את נס החנוכה. מהלך טיהור המקדש והחזרת השכינה לא מגיע להשלמה ללא הדלקת המנורה בשמן טהור, ואור המנורה מבטא את אור ה' ורוחו, כפי שראינו בנבואת זכריה. נס פך השמן הוא ההוכחה לכך שאמנם לא מדובר באמצעי תאורה טכני, אלא במציאות רוחנית של השראת שכינה שממשיכה את התהליך שהתחיל ביום השמיני למילואים, ואת ההבטחה לאהרון הכהן ש"שלך גדול משלהם".
מכאן אנו יכולים להבין את עוצמת סגולת היום השמיני של חנוכה, המכונה "זאת חנוכה". ביום זה אנו קוראים את אותם פסוקים העוסקים בכניסת משה ואהרון הכהן לקודש הקדשים ביום השמיני למילואים, והשראת אש השכינה במשכן בעקבות כך. במקורות החסידות ישנן השוואות בין "זאת חנוכה" לבין יום כיפור ושמיני עצרת, וישנן סגולות רבות המיוחסות ליום זה. אחת מהן היא לדוגמה לכתוב תפילה ולהטמין אותה בחנוכיה עד לשנה הבאה.
אמנם בחלק מהשנים התאריך ב' טבת הוא כבר היום השמיני בעצמו, ובחלק מהשנים – זהו היום השביעי. לפיכך נקדיש עוד יום אחד להתבוננות הקשורה לחנוכה, אך להיום נסיים בתפילה שאמנם הסגולה הזו תצא מן הכח אל הפועל בקרוב ונזכה לראות בעיננו את השראת השכינה בתוכנו ממש, במרחק נגיעה, ולא רק בליבנו.
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות פרסום, אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate