את התרגיל הקודם סיימנו בשאלה האמת משיח בן יוסף ימות או לא? מצד אחד יש נבואה על איחוד בין "עץ יוסף" ל"עץ יהודה" באחרית הימים, ומצד שני יש את הפסוקים הרומזים על המספד שייערך למשיח בן יוסף לאחר מלחמת גוג ומגוג, מה שנראה כסתירה לכאורה.
כדי לפתור את הסתירה, נתבונן שוב בפסוק שבאמצעותו מתאר הנביא את המספד הכבד בירושלים, ואת הפירוש של הרב קוק לפסוק זה: וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר. נשים לב שהפסוק מתאר בצורה כפולה את המספד, פעם אחת כ"מספד על היחיד" ופעם אחת כ"מרירות על הבכור". נראה כעת את הסברו של הרב קוק לכפילות זו: הַמִּסְפֵּד הוּא הַהִתְרַגְּשׁוּת לִשְׁעָתָהּ מִמַּחֲזֶה מַדְאִיב, הַמַּכְנִיס קֹדֶר וְיֵאוּשׁ בַּלֵּב, דּוֹמֶה כַּמִּסְפֵּד עַל הַיָּחִיד שֶׁאֵין תִּקְוָה נִשְׁקֶפֶת לְהִבָּנוֹת עוֹד, כְּמוֹ הוֹרִים זְקֵנִים שֶׁאִבְּדוּ אֶת בְּנָם יְחִדַּם, לֹא עָלֵינוּ. המילה מספד רומזת לכאב גדול אבל נקודתי ("התרגשות לשעתה"). ברגע שבו עומדים מול כאב המוות, התחושה היא שיש כאן אובדן של בן "יחיד", שהוריו כבר זקנים ואין תקווה שתהיה להם המשכיות אחרת! כי ברגע של הכאב, עוצמת הרגש מבטלת כל חשיבה לטווח ארוך.
אָמְנָם הַמְּרִירוּת הִיא בָּאָה כְּבָר בְּסִיּוּעַ הַשֵּׂכֶל הַמִּתְבּוֹנֵן אֶת עֵרֶךְ הַמַּצָּב, הַשֵּׂכֶל יַשְׂכִּיל, לאחר הרגש הראשון של הכאב הבא לידי ביטוי ב"מספד על היחיד", מופיע כח נוסף, כח השכל, שכעת מנתח את המצב. כעת תחושת ה"מספד על היחיד" מתחלפת בתחושת "מרירות על הבכור". מה מבין השכל שלא הופיע בהתחלה כשרגש הכאב היה בשיאו?
כִּי אָמְנָם כּוֹחַ הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ מוֹצִיא מִכְּלָלָהּ נִשְׁמַת הַמְּשִׁיחִין…
נשמת המשיחים הם למעשה תולדה של "כח האומה", כלומר האומה היא כביכול ההורים של המשיח. אומר הרב קוק שישנה תופעה "אֵצֶל הוֹרִים צְעִירִים שֶׁלֹּא חֻנְּכוּ בְּדַעַת גִּדּוּל בָּנִים, וּמֵחֶסְרוֹן הַכָּרָה לֹא שְׁמָרוּם כָּרָאוּי מִמַּחֲלָה, וְעַל כֵּן מֵתוּ". כלומר זה קורה שדווקא הבן הבכור נפטר מן העולם כתולדה של חוסר הניסיון של הוריו הצעירים שגרם למחלה שהביאה למותו, ודבר זה ודאי גורם למרירות גדולה. אך לצד הרגש הכואב שעבורו המוות הוא מוחלט וסופי, הם יודעים בשכלם שיש עדין תקווה להמשכיות בדמות בנים נוספים והפעם ניסיון החיים יאפשר להם לגדל אותם בצורה בריאה יותר.
כעת הרב קוק חוזר אל הנמשל, אך מאחר ומדובר במשפט מורכב, ננסה להסביר אותו במילים פשוטות יותר: בדומה לאותם הורים, גם האומה תעמוד במספד ותביט אל משיח בן יוסף ההרוג, ותבין בדיעבד שאם היתה מצליחה לחבר את הנטיה החומרית הכללית של משיח בן יוסף, יחד עם החזון הלאומי הרוחני של האומה (ברוח משיח בן דוד), הרי שכן היתה מגיע למצב של הצלחה ופריחה מלאה.
יוצא מכך, שגם אם חווים בתוך התהליך בחינה של "מוות של משיח בן יוסף", הרי שזה דומה למוות של הבכור שיש המשכיות אחריו, ולא מוות של בן יחיד חלילה! במילים אחרות, משיח בן יוסף הוא לא בהכרח אדם ספציפי בזמן ספציפי, אלא יש כאן פוטנציאל של הופעה משיחית שמופיעה בכל דור ודור, ויכול להתממש ברמה כזו או אחרת!
לאורך התהליך, ישנם עליות וירידות, הצלחות וכשלונות. על פי הסבר הרב קוק, מה שישפיע על מידת ההצלחה או הכישלון זה אופן ורמת החיבור בין המגמה של משיח בן יוסף למגמה של משיח בן דוד! ככל שתהיה ביניהם הרמוניה, הרי ש"יהודה" יבשר ל"ישראל" ש"עוד יוסף חי!", ותהליך ההרכבה בין עץ יוסף לעץ יהודה ילך ויתאחה. לעומת זאת, כאשר יש פירוד והתנגשות בין המגמות, הרי שהכישלון והמוות הנקודתי של "משיח בן יוסף", הוא כמעט וודאי. אמנם לא מוות נצחי, אך עדין כואב ביותר.
כדי להמחיש את הדברים ניקח דוגמה שנעסוק בה לעומק במהלך חודש אייר. אנו נראה כי מלחמת ששת הימים היתה למעשה שיאו של תהליך בן 70 שנה של תקומתו של הופעת "משיח בית יוסף". הניצחון במלחמה זו הוא ביטוי לעוצמה החומרית האדירה ביותר שעם ישראל הגיע אליה במהלך תהליך הגאולה השלישית. מה עושים בפסגה הזו? האם כאן בחינת "המשיח מבית יוסף" יהיה מוכן לקבל השפעה של בחינת "משיח מבית דוד" ולחבר את ההישג הצבאי, הכלכלי והמדיני האדיר אל החזון המקדשי של עם ישראל בן 2,000 השנה? התשובה ידועה לצערנו, וה"מוות" של אותה "משיחיות יוספית" הגיע מהר מאוד בדמות כישלון צבאי שנחרט עמוק מאוד בתודעה הקולקטיבית 6 שנים בלבד לאחר מכן – מלחמת יום הכיפורים. אמנם "נצח ישראל לא ישקר", וגם מהמוות הזה יש תקומה ב"ה, אך ניתן להצביע ולראות כיצד הנטיה המשיחית שהתבטאה בתודעה עצמית של עוצמה צבאית ומדינית – התרסקה לחלוטין בגלל אותו סירוב לחבר את הנטיה ה"יוספית" עם הנטיה ה"דוידית". ועל כך כאמור נרחיב בסדרה לקראת כ"ח אייר.
כמובן כל אחד יכול לחפש דוגמאות נוספות בהיסטוריה הישראלית, מאחר ואנו חיים בתוך האירועים עצמם אני מעדיף שלא לתת דוגמאות נוספות בשלב זה…
לא ניתן לסיים את הדיון על מותו של משיח בן יוסף, בלי להתייחס לתפילה שנהגו המקובלים להתפלל על משיח בן יוסף שלא ימות. בין השאר הגר"א והרמח"ל כתבו תפילות משלהם להצלת משיח בן יוסף. בחלק מהסידורים, אף מופיעה הנחיה מיוחדת עבור המילים "וְכִסֵּא דָּוִד עַבְדֶּךָ מְהֵרָה בְּתוֹכָהּ תָּכִין" בברכת בונה ירושלים: "יְכַוֵּן לְהִתְפַּלֵּל עַל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שֶׁיִּחְיֶה וְלֹא יָמוּת עַל יְדֵי אַרְמִילוּס רָשָׁע". לא ניכנס כאן למיהו אותו ארמילוס הרשע, אך יש שרצו לפרש שיש כאן רמז למצביא הגרמני רומל שניסה לכבוש את ארץ ישראל מכיוון צפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השניה, והצליח להגיע עד פאתי מצרים. אם אכן נראה את היישוב העברי המתחדש בארץ ישראל בתקופה זו כהתנוצצות של משיח בן יוסף, הרי שאם האויב הנאצי היה מצליח חלילה לכבוש את ארץ ישראל בתקופה זו, ברור שמדובר היה בסכנת מוות לאותה הופעה של "משיח בן יוסף"! האם תפילות המקובלים לאורך הדורות הם שעזרו למנוע את האסון? האם היה באותה תקופה שיתוף פעולה חיובי בין הנטיה ה"יוספית" לנטיה ה"דוידית"? שאלות אלו ישארו פתוחות…
מה שברור הוא, שעצם התפילה על משיח בן יוסף שלא ימות מבטאת את הרעיון שתמיד ישנה המשכיות, שבסופו של דבר עץ יוסף ועץ יהודה יהיו חייבים להפוך לעץ אחד, גם אם בדרך לשם יהיו עוד מספדים רבים כואבים ומרירים!
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate