אנו נמצאים במסע לפענוח שאלת המשיחיות וליתר דיוק – היכרות עם שני המשיחים והבנת היחסים ביניהם. בתרגיל הקודם ראינו שהרב קוק (שאגב מתבסס על תורת הגאולה של הגר"א) מסביר שימות המשיח היא תקופה שמחולקת לשני חלקים, או שלבים. יש את השלב של משיח בן יוסף שאחראי על פיתוח ההיבט הלאומי-חומרי של האומה, במובן שזהה למה שקורה אצל כל עם אחר.
לעומת זאת' משיח בן דוד מבטא את הבחינה הייחודית לעם ישראל, הן מצד הקדושה שהיא ביטוי לקשר המיוחד עם הקב"ה, והן מצד השליחות המיוחדת של עם ישראל להיות "אור לגויים".
ראינו שמלכתחילה מלכות ישראל אמורה לשלב את שתי הבחינות האלה, כמו שאצל אדם מישראל יש גוף כמו כל האנשים, ונשמה יהודית ייחודית לו. שילוב הרמוני שכזה אמור להביא למצב של "מַמְלָכָה גְּדוֹלָה וְאַדִּירָה, רַבָּתִי בַּגּוֹיִים, עִם הָעִלּוּי הָרוּחָנִי הַיּוֹתֵר מָרוֹם וְקָדוֹשׁ" כלשונו של הרב קוק. אלא שכאמור, סביב המעבר ממלכות שאול למלכות דוד החיבור של בית יהודה עם בית יוסף התחיל להתפרק, ולאחר מלכות שלמה נוצרה הפרדה ממש לשתי ממלכות – ממלכת יהודה וממלכת ישראל.
כעת אנו צריכים להתבונן, מדוע לא התאפשר בכל זאת לקיים שיתוף פעולה והפריה הדדית בין שתי הממלכות? מדוע ברוב הזמן היה מצב של עוינות בין הממלכות?
על כך עונה המדרש שהרב קוק מביא במהלך "המספד בירושלים", מדרש אותו כבר הזכרנו בעבר: "תְּפָשׂוֹ הקב"ה לְיָרָבְעָם בְּבִגְדוֹ וְאָמַר לוֹ: "חֲזוֹר בְּךָ, וַאֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּל בְּגַן עֵדֶן". ירבעם בן נבט, מייסד בית אפרים וממלכת ישראל, מסמל את הכח שיצא ממשיח בן יוסף אבל נסחף אחרי הנטיה החומרית-אלילית ולא שמר על החזון המקורי של עבודת ה' בדרכו של בית יוסף. המדרש מתאר שהקב"ה מציע לו "מעין עסקה" – חזור בך מהנטיה לעבודה זרה, ואז "אני ואתה ובן ישי (הכוונה למשיח בן דוד) נטייל יחד בגן עדן". ניתן להבין זאת שיש כאן אפשרות לתיקון חטא אדם הראשון שהפר את האיזון בין הרוח לחומר. אמנם יהיו עדין שני ביטויים נפרדים אבל הם יוכלו "לטייל" יחד ולהפרות אחד את השני, ולמעשה גם הפן החומרי יכנס לתוך מרחב הקדושה. אלא שירבעם מגיב להצעה הזו באמצעות שאלה בעייתית: אָמַר לוֹ: "מִי בָּרֹאשׁ?". ירבעם לא מוכן לקבל את ההצעה בכל מצב, אלא רק בתנאים שלו. אומר הרב קוק שעל שאלה כזו מוכרחת להגיע התשובה הצפויה: עָנָה הקב"ה: "בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ". אָמַר יָרָבְעָם: "אִי הָכִי לָא בָּעֵינָא (איני רוצה)". ירבעם מוכן לטייל עם הקב"ה ובן ישי רק אם הוא בראש, כלומר שהנטיה הרוחנית תהיה כפופה לנטיה החומרית. מצב כזה הוא כמובן לא אפשרי, מאחר והנטיה הרוחנית היא זו שנותנת את הכיוון, את החזון, את הטעם, ואילו תפקידה של הנטיה החומרית היא ליצור את התשתית, את העוצמה, את התנאים שיאפשרו לחזון הזה להתממש. אבל ירבעם לא מוכן לקבל על עצמו את תפקידו כגוף הנושא את הראש, ופוטנציאל התיקון שיכל לצאת משיתוף הפעולה בין הממלכות – נופל גם הוא, ועם ישראל יוצא לגלות כאשר שתי הנטיות פועלות בצורה המנוגדת אחת לשניה, במקום לתמוך אחת בשניה. חוסר הסדר והמאבק שעלול להתעורר כתוצאה ממנו, הם חלק מ"חבלי משיח" על פי הרב קוק.
כאמור, בשלב של סיום הגלות והתחלת התעוררות תהליכי הגאולה (המכונים "עקבתא דמשיחא") מתעוררות מחדש הנטיות השונות ובאות לידי ביטוי בתהליכי ההתעוררות של האומה. על פי הרב קוק, ההתעוררות המשיחית של "בית יוסף" באה לידי ביטוי בתנועה הציונית אשר התמקדה בחיזוק הפן החומרי של בניין הארץ.
וכאן אנו מגיעים לנושא מותו של משיח בן יוסף. מסביר הרב קוק שמציאות כזו שבה הייחודיות של קדושת ישראל לא באה לידי ביטוי משמעותי במישור הלאומי – זו מציאות שלא יכולה להחזיק לאורך זמן. היא חייבת לעבור שינוי, ובמובן הזה ניתן לומר שמשיח בן יוסף כביכול "נהרג", כלומר ההופעה הראשונית תחלוף מן העולם ותופיע בצורה אחרת. האם ה"הריגה" הזו של הופעת "משיח בן יוסף" היא הכרחית או שיש דרך למנוע אותה? נתבונן בכך בהמשך.
בינתים נמשיך עם דברי הרב קוק: הריגת "משיח בן יוסף" תביא לכך שיהיה "מספד כבד", שהוא כמו "מספד על היחיד ומרירות על הבכור". מסביר הרב קוק: "וְהִנֵּה כָּל זְמַן שֶׁמִּתְדַּמֶּה, מִפְּנֵי הַפֵּרוּד הַשּׂוֹרֵר בַּגָּלוּת, שֶׁשְּׁנֵי הַכּוֹחוֹת הֵם בֶּאֱמֶת נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה" – כלומר "מותו" של "משיח בן יוסף" נובע מהפיצול וההתנגשות המדומים בין "בית יוסף" ל"בית דוד" שנובע מהגלות. (נדגיש שהרב קוק לא משתמש במונח "בית דוד" ואנו לוקחים אותו בהשאלה מטעמי נוחות). וכעת הוא מפרט: "עַד שֶׁמִּי שֶׁנֶּחֱלַץ וְהִגְבִּיר אֶת הַצַּד הַכְּלָלִי בָּאֻמָּה (הכוונה לאנשי התנועה הציונית), נַעֲשָׂה בְּעוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים צַר וְאוֹיֵב לַתּוֹרָה וּלְקִיּוּם הַמִּצְווֹת וְכָל דַּרְכֵי הַקְּדוֹשָׁה הַמְּיֻחָדִים לִסְגֻלַּת יִשְׂרָאֵל הַפְּרָטִית" – כלומר זה מרגיש כאילו אנשי התנועה הציונית, שהם הופעה של "משיח בית יוסף" על פי הרב קוק, הכריזו מלחמה על אנשי "בית דוד" – הנאמנים לקדושה המיוחדת לעם ישראל. ומצד שני – "וְכֵן מִי שֶׁשָּׂם מְגַמָּתוֹ לִיסוֹד הַהִתְיַחֲדוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית (הכוונה לאנשי הישוב הישן, לציבור הדתי), נַעֲשָׂה עַל יְדֵי זֶה עַצְמוֹ מְנַגֵּד וּמַפְרִיעַ לְכָל תִּקּוּן חוֹמְרִי כְּלָלִי" – אנשי התורה מתנגדים ומפריעים לתיקון החומרי הכללי המתבטא בבניין הארץ.
אבל לאחר "מותו" של משיח בן יוסף, פתאום שני הצדדים יכירו בטעות שלהם! ובלשונו של הרב קוק: יִתְבּוֹנְנוּ הַכֹּל שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין כָּאן כּוֹחוֹת מִתְנַגְּדוֹת וְשֶׁרָאוּי לְהַכְנִיס הַכֹּל בְּחוֹבֶרֶת אַחַת וּלְסַדֵּר דַּרְכֵי הָאֻמָּה, בְּאֹפֶן שֶׁכָּל שִׁכְלוּל כְּלָלִי יִהְיֶה בָּסִיס לַשִּׁכְלוּל הַיִּשְׂרְאֵלִי הַמְּיֻחָד. אנשי התורה יבינו שבשביל לבנות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" חייבים קודם כל להקים ממלכה במובן הפשוט של המילה, עם כל ההיבטים החומריים הדרושים, ולעומת זאת אנשי "בית יוסף" יבינו שללא "המצפן" היהודי הייחודי לעם ישראל, לא רק שלא תהיה פה מדינה יהודית, אלא לא תהיה מדינה בכלל… ולכן שיתוף הפעולה וההפריה ההדדיים הם הכרחיים. לכן המספד יהיה בעצם מספד כפול כמו שהסביר התרגום יהונתן, מספד של שני המחנות יחד – כל אחד על הטעות שלו. גם יהיה מספד על ההחמצה של ההיבט הלאומי החומרי, שמסומל במספד על אחאב, וגם יהיה מספד על ההתנגדות לכיוון היהודי הייחודי, המסומל במספד על יאשיהו. ובסופו של דבר שני הצדדים ילמדו כיצד לשתף פעולה, ובלשונו של הרק קוק: "לִתֵּן לֶקַח לְהַבָּא – לְאַחֵד אֶת הַכּוֹחוֹת, לְהַשְׂכִּיל לְהַעֲמִידָם בְּמַעֲרָכָה הֲגוּנָה הַמְּבִיאָה לְטוֹבָה כְּלָלִית".
עד כאן הרב קוק לא הזכיר אפילו במילה אחת את הרצל, שנאום זה נישא כזכור באירוע המוני ביפו בעקבות פטירתו! הוא ירמוז עליו במשפט אחד, שבעצם התנועה הציונית "לא הצליחה עד כה במעשיה" וזה כי לא היתה מוכנה "לִהְיוֹת מֻשְׁפַּעַת הַרְבֵּה מֵהַסְּגֻלָּה שֶׁל יְחִידֵי הַדּוֹר צַדִּיקִים וְחַכְמֵי תּוֹרָה". חוסר הדעת הזה גרם "לְסִכְסוּכֵי דֵּעוֹת וְרִיב אַחִים, שֶׁהָלְכוּ בְּדֶרֶךְ מְסֻכָּנָה כָּזֹאת עַד שֶׁהַמַּנְהִיג הָרָאשִׁי נָפַל חָלָל מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן". כלומר הרב קוק מבין שמותו המוקדם של הרצל בגיל 44 נבע מהמחלוקות והסכסוכים הרבים שהיו בתנועה הציונית, שנבעו מכך שלא קיבלו על עצמם את ההשפעה של חכמי התורה! נשים לב שהרב קוק *לא טוען* שהרצל *כאדם* הוא משיח בן יוסף, אלא שהוא המנהיג הראשי של התנועה שמבטאת את תופעת משיחיות בית יוסף בתקופה של תחילת הגאולה.
לסיכום הלימוד (החלקי) בנאום "המספד בירושלים" של הרב קוק, אנו רואים כי הטרגדיה של הפיצול והמחלוקת בין "בית יוסף" ל"בית יהודה" חורזת את כל ההיסטוריה היהודית מתקופת האבות, דרך תקופת המלכים ועד לזמן הגאולה השלישית (וניתן להוסיף על כך בהשראת "מניטו" – עד ימינו אנו). במקום הפריה והשלמה הדדית נוצרים התנגשויות וסכסוכים והם גורמים לעיכובים ונפילות בתהליך, שעלולים להגיע עד כדי "הריגתו" של משיח בן יוסף. מה משמעות הריגה זו, והאם היא ניתנת למניעה?! על כך נתבונן בתרגילים הבאים.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate