תרגיל זה מוקדש לעילוי נשמתו הטהורה של הקדוש ר' מיכאל מרק הי"ד שעלה ביום זה בסערה השמימה, ושימש עבורי כדגם לאדם שחיבר שמים וארץ בצורה החזקה ביותר.
בתרגיל הקודם ראינו שיש משמעות רוחנית לכך שבית המקדש לא נבנה מיד לאחר שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים. אמנם ישנה תחושת פספוס וכאב מעצם הויתור של ממשלת ישראל על הזיקה למקום המקדש, לא כל שכן שלא עלה על דעתם לעשות את המעשה המתבקש ולהתחיל בהקמת המקדש השלישי. עם כל זאת, הצענו שהסיבה הרוחנית לאופן שההשגחה גלגלה את העניין, היא שהמקדש השלישי צריך לקום בכח הזכות (הרוחנית) ולא בזכות הכח (הצבאי).
אז הבנו מה לא, אבל מה החזון החיובי? כיצד ניתן לעלות על הדעת אפשרות שהמקדש השלישי בכל זאת יקום במציאות המורכבת שבה הערבים "מעלים את ירושלים על ראש שמחתם" ומאיימים באלימות על כל "פגיעה" כביכול במקום המקודש להם?
זאת על אף העובדה אותה ציינו בסדרה שעסקה בשחרור הר הבית, והיא שלמעשה כיפת הסלע אינה ולא היתה מסגד, ולמעשה נבנתה על מנת לשמר ולכבד את המקום המקודש ביותר ליהודים, וזאת מאחר והאסלאם "נולד" מתוך היהדות. מה שמכונה "מסגד אל-אקצה" הוא למעשה מסגד הנמצא *מחוץ* לגבולות הר הבית ההלכתי כך שתיאורטית אין שום מניעה לבנות את המקדש מבלי לפגוע במקום המקודש באמת למוסלמים. בפועל, ברור שהחשיבות שהמוסלמים מייחסים להר הבית כולו, ובמיוחד לכיפת הסלע (המכונה "בת-אלמקדס"), נובעת מהצורך הפוליטי-מדיני להילחם במדינת היהודים, ולא מסיבות דתיות מקוריות. אך אנו נתרכז כיום במבט הרוחני על שאלת המקדש השלישי, ולא בשאלות הטכניות או הפוליטיות.
בסדרה שאחרי סוכות ניגע במשמעויות האוניברסליות של המקדש. נראה את חזון אחרית הימים המופיע בישעיהו, במיכה ובנביאים נוספים והוא שבית המקדש יהיה מרכז של *שלום וצדק עולמי* שמכל העולם יגיעו העמים ויבקשו ללמוד את תורת ה' כדי ללכת בדרכיו. התנוצצות של חזון זה ראינו כבר בתקופת שלמה המלך, 40 שנה שהמחישו לנו שקיימת מציאות שבה ירושלים הופכת להיות מעצמה עולמית, שהממלכות הגדולות והחזקות ביותר מבקשות להשתעבד אליה ולקבל את מנהיגותה ומרותה, לא בגלל כח צבאי חזק אלא בגלל חכמה אדירה והשראת השכינה. כאמור, פירוט והעמקה בנושא זה יהיה בסדרה שאחרי סוכות, וכעת נתחבר חזרה לשאלת ה"לעתיד לבוא". האם ניתן לצפות להקמת בית המקדש בטווח הנראה לעין מבלי שהדבר יגרום בהכרח למלחמת עולם עקובה מדם?
כאשר אנו מתבוננים על הכוחות הפועלים בעולם אנו יכולים להבחין במבוכה רבה. באופן כללי ישנה תחושה פסימית שהעולם צועד למקום לא טוב. מלחמות שהולכות ומתגברות בין אומות וגם בתוכן – בין קבוצות אזרחיות שונות. קושי להבין את התופעה של אלימות הנובעת מקנאות דתית מוסלמית וכמובן קושי להתמודד איתה ברמה המעשית. התפרקות של ערכי המשפחה שמביאה לצמצום ילודה ולמעשה למעין "התאבדות קולקטיבית" של אומות. דאגה הולכת וגוברת (בין אם היא מוצדקת ובין אם לאו) ממשבר אקלימי. חשש מפני מגפות עולמיות ועוד. הניסיונות שהיו במהלך המאה ה-20 להתארגן כ"כפר גלובלי" באמצעות האו"ם והאיחוד האירופי, הולכים ונתקלים בהתנגדות (מוצדקת) של לאומים שמבקשים לשמר את העצמאות והאינטרסים שלהם. כל אלה הם רק חלק הגורמים היוצרים בעולם תחושה של דאגה, אולי אפילו יאוש, מבוכה, בלבול, קיטוב, אובדן דרך, תנודות פוליטיות וקושי לייצר מנהיגות רציפה שמייצרת אמון ביכולת שלה להוביל בבטחה לעתיד טוב יותר.
במצב הכיאוטי העולמי הזה, כל העיניים *כבר* נשואות לישראל וירושלים. זוהי עובדה המשודרת מידי ערב במהדורות החדשות של מילארדי אנשים בכל רחבי העולם. בלי קשר לשאלה מה קורה בפועל והאם עם ישראל מנסה לדאוג לעצמו או מנסה לרצות את האומות האחרות. כלומר ניתן להבחין באינסטינקט פנימי בלתי מודע בקרב אומות העולם שאומר להם – "מה שאנחנו מחפשים נמצא שם, בהר הקודש בירושלים". כמובן שלא ניתן לצפות מהם שידעו להגדיר מה הם מחפשים. ניתן לומר שהם מגיעים עם "ערוץ פתוח" לקלוט את המסר ששישודר מעם ישראל שחזר לארצו, לריבונותו, ובמלחמת ששת הימים גם לביתו הקדוש. כעת עלינו לשאול מהו אותו מסר שעם ישראל מעביר לעולם מאז אותו רגע מכונן שבו ההיסטוריה שינתה כיוון, השמים נפתחו, השכינה נכנסה לבית מקדש של מעלה בזמן שכנסת ישראל נכנסה למקומו של בית מקדש של מטה, והכריזה "הר הבית בידינו"?
כדי לענות על השאלה הזו חשוב להעיר קודם שמסר *תמיד* מועבר, ומועבר במגוון דרכים. מילים הן דרך אחת, אך לא המרכזית שבהם. הדרך העוצמתית ביותר והעיקרית בה מועבר מסר, היא באמצעות *מעשים.* כפי שאומר המשפט: "אני לא מצליח לשמוע מה אתה אומר כי המעשים שלך צועקים חזק יותר". ולכן כאשר אנו מתבוננים על המעשים של מדינת ישראל בתור הייצוג הקולקטיבי של עם ישראל בעולם, אנו יכולים להבחין במסר מאוד ברור ועקבי החל מסיום מלחמת ששת הימים. המסר הוא: "ההצדקה היחידה לקיומנו הלאומי הוא החשש מפני השמדה, כלומר דאגה לעצמנו. אנו לא מכירים בשליחות האוניברסלית שלנו עבור שאר האנושות. כפועל יוצא מכך, אנו מתכחשים לזיקה הדתית של עם ישראל להר הבית, ואין לנו שום כוונה להקים את בית המקדש! אפילו עם השטחים המשוחררים של ארץ ישראל שהזיקה ההיסטורית והתנ"כית שלנו אליהם גדולה הרבה יותר מאשר שאר השטח של המדינה – אפילו עם השטחים האלה אנחנו לא מתייחדים באופן מלא (=החלת ריבונות) אלא מחזיקים אותם במצב ביניים שיאפשר לנו לוותר עליהם בתנאים מסויימים בעתיד". אין זה המקום להיכנס לניתוחים מעשיים ופרטניים, אנו מתבוננים פה רק על המסר הרוחני המשודר לעולם מכח הבחירות והמעשים שהנהגת עם ישראל בחרה בהם.
כאשר זה המסר שעם ישראל, העם הנבחר, העם שאמור להיות המנהיג הרוחני של האנושות כולה, זה המסר שהוא מעביר בצורה כל כך ברורה ומוחשית, ברור לחלוטין שהמסר הזה יופנם ויתורגם לתגובות בהתאם. "אם אתם מודים שמקום המקדש למעשה מקודש למוסלמים יותר מאשר לכם, אם אתם מודים שהארץ התנ"כית שייכת יותר לאנשים שהיו פה מאשר לבעלים המקוריים שקיבלו את הארץ הזו מאת הבורא כפי שעולה מהתנ"ך שבו מאמינה רוב אוכלוסיית העולם, אם זה המצב אז איזו הצדקה יש לקיומכם בארץ? איזו הצדקה יש לפגיעה כביכול באנשים אחרים?". הניגוד בין הציפיה התת מודעת למסר של מנהיגות, עוצמה, בהירות מוסרית, תקווה, אל מול המסר המועבר בפועל של חוסר צדק, אנוכיות, כוחנות, התנכרות לערכים מסורתיים ולמורשת ההיסטורית, הפער הזה *בהכרח* יצור התנגדות רחבה לקיום הלאומי של עם ישראל בארץ ישראל (קרי למדינת ישראל), כביכול "על לא עוול בכפה". קל מאוד לומר "כולם אנטישמיים" ולפטור את הדיון, אך זהו רק עוד ביטוי להתנכרות לתפקיד ולמהות של עם ישראל בעולם.
המסקנה מהניתוח הפוליטי-רוחני הזה, היא שבמקום לחשוב שעם ישראל נמנע מלבטא את שליחותו הרוחנית בעולם בגלל החשש מתגובה לא נעימה של אומות העולם, האמת היא שהאומות מגיבות בצורה לא נעימה בגלל ההימנעות של עם ישראל מלבטא את שליחותו בעולם!
אז איך פותרים את הפלונטר הזה?
בתרגיל הבא נשרטט את החזון החיובי שעם ישראל יכול להציע לאנושות, על מנת לסייע לה לצאת מהמבוכה העצומה שאליה היא נקלעה.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate