ראינו כיצד הלויים "דיברו" (כלשון המשנה) מזמור תהלים מיוחד לכבוד עולי הרגל המביאים את הביכורים, וצללנו לעומקו של המזמור בשביל להבין את המסר העצום העולה ממנו – הביטחון העולה מהשלווה החומרית הוא ביטחון מדומה, לעומת הביטחון הנובע מהאמונה והקשר הרצוף עם הבורא.
עם שירת הלויים ברקע, מביא הביכורים הולך ומתקרב לכיוון המזבח. צריך להבין שלא מדובר באירוע של מה בכך. אמנם בסוכות אנו נראה שעם ישראל היה מקיף את המזבח בכל יום וכך היה נכנס גם למרחב ש"בין האולם והמזבח", אך זה היה אירוע המוני. כאן בביכורים זו אולי הפעם היחידה שאדם מישראל מגיע כל כך קרוב אל המזבח, ועומד באופן אישי ועצמאי על יד המזבח ואל מול הכהן! נמשיך לקרוא את תיאור המשנה:
הַגּוֹזָלוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּלִּים, הָיוּ עוֹלוֹת; וּמַה שֶּׁבְּיָדָם, נוֹתְנִים לַכֹּהֲנִים:
על משנה זו רבו הפירושים. כידוע, מלבד קרבנות מהחי ומהצומח, ישנם גם קרבנות מה"עוף" כאשר הכוונה היא למעשה ליונים. המשנה מתארת שכחלק מעיטור הביכורים, היו מקשטים אותם גם עם יונים צעירות. המשנה מציינת שהיה הבדל בין דין ה"גוזלות" שהיו על גבי הסל, ובמובן מסוים אולי התקדשו, ולכן הוקרבו לקרבן עולה, לעומת הגוזלות שהחזיקו בידיהם מחוץ לסלים והם נתנו במתנה לכהנים.
וכעת אנו מגיעים לליבת האירוע:
עוֹדֵהוּ הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ, קוֹרֵא מֵ"הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ", עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי". הִגִּיעַ לַאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, מוֹרִיד הַסַּל מֵעַל כְּתֵפוֹ וְאוֹחֲזוֹ בְּשִׂפְתוֹתָיו, וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחְתָּיו וּמְנִיפוֹ, וְקוֹרֵא מֵאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי עַד שֶׁהוּא גוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה. וּמַנִּיחוֹ בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא:
המשנה מתארת כאן את מה שמכונה "מקרא ביכורים". זוהי כנראה התכלית של כל המצווה, ואחת הפעמים היחידות שהתורה מצווה לצרף למעשה המצווה גם אמירה שבעצם מטמיעה באדם את הערכים החינוכיים והמסרים שהתורה מבקשת להעביר. במובן מסוים זה מאוד מזכיר את מצוות "והגדת לבנך" של ליל פסח, ולכן זה לא מפתיע שלמעשה ה"מגיד" של פסח מתבסס על מקרא ביכורים!
אנו נצלול לתוך מקרא ביכורים בתרגיל הבא, אך לפני כן נסיים להתבונן על הטקס עצמו. החקלאי עומד אל מול המזבח עם סל הביכורים על כתפו, מה שמסמל כאמור את הכבוד העצום שהוא נותן לפירות, ומתחיל לקרוא את פרשיית מקרא ביכורים. זוהי עמידה אישית של האדם לפני בוראו באמצעות נציגו הכהן, ללא ספק מעמד מרטיט שיעשה רושם גדול למשך השנה כולה. לאחר מכן מתבצע טקס ההנפת הביכורים על יד המזבח. כאמור התורה אוסרת להקריב "דבש" על גבי המזבח, כאשר הכוונה היא לפירות המתוקים. הנפת הפירות על יד המזבח, בדומה להנפת העומר ושתי הלחם, היא ביטוי להעלאת הפירות לשורשם, לקישור השפע אל המשפיע ממנו הם הגיעו. החקלאי אומר – אני מודה בכך שהפירות האלה הגיעו ממך ולמעשה שייכים לך, ובכך שאני מביא את הפירות הראשונים אני מחזיר לך את מה ששייך לך. לאחר מכן הוא מסיים את קריאת "מקרא ביכורים".
הפירות עצמם ניתנים במתנה לכהנים, אבל זה נקרא "מתנה משולחן גבוה", כלומר הפירות כביכול ניתנים לקב"ה בהנפתם, ולאחר מכן הוא מניח אותם על יד המזבח והכהנים מקבלים אותם כביכול במתנה מאת הקב"ה.
לאחר מכן החקלאי משתחווה ויוצא. אנו יכולים רק לדמיין את המעמד המיוחד הזה, את הרושם שהוא עושה על האדם ואת תחושת ההתבטלות וההתקשרות שעולה מתוך כל חלקי הטקס.
כעת נשאר להתבונן על התוכן עצמו, ואת זה נעשה כאמור בתרגיל הבא בע"ה.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate