אנו ממשיכים את ההתבוננות במצוות הביכורים. ראינו שתנועת הנפש הטבעית של החקלאי היא ליהנות מהטעם המתוק של הפרי הראשון שגדל באדמתו. למען האמת, כל אדם שטועם פרי ראשון בעונה שמח על כך מאוד, עד כדי כך שתיקנו לומר ברכת שהחיינו כאשר זה קורה! אמנם נהוג לומר ברכת שהחיינו בהרבה מקרים ואירועים משמחים, אך ישנו הבדל מהותי. נניח ששני אנשים קנו חולצה. עבור אדם אחד מדובר במעשה שגרתי וחסר כל משמעות ולכן על פי ההלכה הוא אינו צריך לברך שהחיינו, לעומת זאת עבור אדם אחר מדובר באירוע מיוחד ומשמח ולכן הוא כן יברך! (כמובן זה יכול להשתנות גם לפי סוג החולצה וכו'). לעומת זאת, בנוגע לאכילת פרי ראשון של העונה, ההלכה *אינה* מתחשבת בשאלה עד כמה שמחה האכילה הזו גורמת לך, אלא מניחה שזה שבאופן כללי מדובר באירוע שמשמח את כולם תמיד, ולכן תמיד יש לברך שהחיינו בעת אכילת פרי ראשון בעונה!
כעת נכפיל את השמחה הזו פי כמה ונוסיף לה שמחה של כל אדם שזוכה לקטוף את פרי עמלו (תרתי משמע) וליהנות ממנו… כל הדבר הזה מתמצה לתנועת הנפש הטבעית של החקלאי "להתנפל" על הפרי הראשון ולטעום אותו, וכאן באה התורה ומזכירה לו – זה לא שלך. הכל מגיע מה', וכדי שתוכל ליהנות משאר הפירות אתה חייב להפנים את זה ולקשר את היבול הזה לסיפור שהוא הרבה יותר גדול ממך. ואת השמחה הזו של הפרי הראשון לא צריך לבטל או להכניע אותה, אלא לחבר אותה כאמור למשהו גדול יותר.
וכאן ממשיכה המשנה ואחרי שהיא מתארת כיצד *מפרישים* את הביכורים, היא מתארת כיצד *מעלים* את הביכורים. וכאן אנו רואים תופעה ייחודית שאין באף מצווה אחרת! למרות שמצוות הביכורים היא מצווה אישית במהותה, כל אחד יורד לשדה שלו ומביא את הביכורים שלו, ולמרות שמעיקר הדין כל אחד אמור להגיע למקדש מתישהו בין שבועות לסוכות ולהביא איתו את הביכורים, המשנה מתארת לנו תיאור שונה לחלוטין!
נמשיך לקרוא ממסכת ביכורים פרק ג:
כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים? כָּל הַעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים". במשנה הזו עוד נעמיק מאוד בסדרה שתעסוק ב"תפילה בתודעת מקדש" (בחודש טבת), ונדמה את סדר התפילה לתהליך העליה לרגל. כעת נתבונן בחידוש של המשנה – את הביכורים לא מעלים לבד! את הביכורים מעלים יחד, כל ישראל! כולם מתכנסים ל"עיר של מעמד".
מהי "עיר של מעמד"? המעמדות היו בעצם אירוע שקשור להקרבת קרבן התמיד, כמו שיש משמרות כהונה שהיו עולים לעבוד בבית המקדש פעמיים בשנה, כך גם היו נציגים של עם ישראל שהיו עומדים במעמדות ובעצם היו כביכול הנציגים של כל עם ישראל להקרבת קרבן התמיד. ארץ ישראל היתה מחולקת ל-24 איזורים שמהם שהיו מגיעים נציגי ה"מעמדות" על פי תורנות, פעמיים בשנה. חלק מהנציגים היו עולים למקדש, וחלק היו מתכנסים בעיר המרכזית של אותו איזור, ושם היו מתענים ומתפללים את סדר המעמד, כמפורט במשנה תענית פרק ד.
נחזור לסדר הביכורים: אז כולם היו מתכנסים ב"עיר של מעמד" לקראת העליה לביכורים, וכולם (כולל דיירי העיר) ישנים ברחוב העיר. אין מישהו עם בית יותר גדול או יותר קטן, כולם ישנים ברחוב. ולמחרת מתחילה השיירה את המסע לבית המקדש:
וְלַמַּשְׁכִּים הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר:"קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ". הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים הַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים, וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגְרוֹת וְצִמּוּקִים. וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנִיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַּיִּת בְּרֹאשׁוֹ. הֶחָלִיל [התוף] מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לְירוּשָׁלַיִם.
איזו שמחה, איזה פאר והדר. שור עם קרני זהב וזר של זית הולך לפניהם לקול התופים. דיברנו על השמחה הגדולה הטבעית שיש לחקלאי עם הפרי הראשון. אז נדמיין מה קורה כאשר מתאספת שיירה של חקלאים כאלה, וכל אחד מגיע עם השמחה שלו ומוסיף אותה ל"מדורת השמחה"! אבל השמחה הזו לא מכוונת להנאה העצמית האישית או להתגאות בתוצר המשובח שהפקתי, השמחה הזו מנותבת אל השורש של השפע הזה, אל בית המקדש!
הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם. הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם. לְפִי כְּבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים. וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם: אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בֹּאֲכֶם לְשָׁלוֹם:
כעת מצטרפים אל השמחה הזו תושבי ירושלים, ובראש ובראשונה שכבת ההנהגה. נראה שהמילה המשמעותית כאן היא המילה "כבוד". יש כאן המון המון כבוד לאותם פירות ראשונים, וככל שהקהילה שעולה עם הביכורים מכבדת את המעמד, בכך שהאנשים המכובדים של הקהילה מצטרפים לשיירה, כך גם יוצאים מכובדי ירושלים לקראתם ומוסיפים עוד כבוד לכבוד הזה. לעומת שכבת ההנהגה שיוצאת "לפי כבוד הנכנסים", אצל בעלי האומנויות, כלומר "המקצועות החופשיים", כולם עוצרים ממלאכתם ועומדים לכבודם ושואלים בשלומם. ייתכן שאותם בעלי מלאכה שלא עוסקים בחקלאות במשך השנה, מקבלים כאן את ההזדמנות להיות שותפים במשהו לקשר המיוחד הזה אל האדמה.
הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְהַר הַבַּיִת – קול התופים המלווה את השיירה ממשיך עד שהם מגיעים להר הבית, ונראה ששם יש הפסקה של הנגינה ופתאום משתררת דומיה.
הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת,אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה.
את המרחק מהכניסה להר הבית ועד לכניסה לעזרה, עוברים בשקט כאשר סל הביכורים מונח על הכתף. המשנה מדגישה שאין אדם שאין זה מכבודו לקחת את סל הביכורים על הכתף, ואפילו הוא מלך! כלומר סל הביכורים הזה הוא כעת מכובד יותר מכל אדם אחר, ולכן אנו נושאים אותו על הכתפים בשביל להדגיש שהוא יותר מכובד מאיתנו!
לסיכום, למרות שמצוות הביכורים היא מצווה אישית במהותה, חז"ל מתארים אותה דווקא בתור מצווה מאוד קהילתית וציבורית, שבה מודגש הכבוד הגדול שאנו כעם מייחסים לפירות הביכורים, הפירות שעושים את ההבדל בנוגע לתחושת הבעלות והאדנות על האדמה והיבול שלה – האם זה שלי וכל מה שקורה כאן נובע מכוחי ועוצם ידי, או שהכל שייך לבורא והוא בחסדו מאפשר לנו לחיות כאן וליהנות מהשפע הזה, ובלבד שנזכור כל הזמן מי המשפיע האמיתי. זהו המבחן הגדול של חיי השפע בארץ ישראל ומצוות הביכורים והכבוד העצום שניתן לה, מטמיעים בקרב העם כולו, חקלאים ושאינם, את הרעיון הזה.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate