כפי שראינו התקופה שלאחר שבועות ועד סוכות היא התקופה בה יש להביא את הביכורים. מצוות הביכורים היא מצווה יחודית על פני מעגל השנה ואנו נקדיש לה את התרגילים הקרובים.
כדי להבין מה זו בעצם מצוות הביכורים ומה המשמעות שלה והקשר שלה למקדש, נשאל את עצמנו כיצד האדם היה מתנהג אלמלא היתה לו את המצווה הזו, או את התודעה שעומדת מאחוריה?
המשנה במסכת ביכורים מתארת בצורה מופלאה את הרגע שבו האדם מבחין לראשונה בפרי הביכורים:
כֵּיצַד מַפְרִישִׁין הַבִּכּוּרִים? יוֹרֵד אָדָם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר
רגע לפני שנמשיך בקריאת המשנה המוכרת יחסית, נעצור לרגע ונדמיין את עצמנו כאותו חקלאי היורד לתוך שדהו. במשך הסתיו הכין את השדה לקראת החורף, גזם, ניכש, עדר וטיפל בעצים ככל יכולתו. במשך החורף קיווה והתפלל לגשם ולמזג אויר מיטבי, ובתקופת האביב ספר את הימים בנשימה עצורה בתקווה שלא יהיה "חמסין", רוחות חמות שיהרסו את היבול (הרחבנו בעניין זה בתרגיל לכ"ד ניסן).
והנה, הגיע הרגע. הקסם התרחש, החרקים עשו את שלהם ואחד הפרחים שעל העץ חנט ו"הוליד" פרי חדש. פרי ראשון לשנה זו! ניתן לתאר את ההתרגשות והשמחה של החקלאי??
נחשוב רגע מה הדבר הטבעי ביותר עבור אותו חקלאי לעשות? כמובן, לחכות בקוצר רוח שהפרי יבשיל, ואז "להתנפל" עליו ולאכול אותו, לחוות את טעם העמל והתקווה לאיכות היבול של השנה החקלאית המתקרבת לשיאה. כך בדיוק מתאר הנביא ישעיהו כאשר הוא מזהיר את בני אפרים מפני התבוסה הצבאית המהירה הצפויה להם, הוא ממשיל זאת לחקלאי החוטף במהירות את התאנה הראשונה שהבכירה: "כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ (זמן קטיף התאנים), אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ – בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה". החקלאי אפילו לא מביא את התאנה לביתו, הוא קוטף אותה ומיד בולע אותה בעודו בשדה. זוהי התנועה הכי טבעית ואנושית של אדם שעבד קשה ומתרגש ליהנות מעמלו ולחוות את הטעם המתוק של שכר העבודה הקשה.
ופה בדיוק מגיע החידוש של מצוות הביכורים. במקום להתנפל על הפרי (או לפחות לסמן אותו לצורך אכילה), במקום זה הוא "קוֹשְׁרוֹ בְּגֶמִי וְאוֹמֵר: הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים." החקלאי מקדיש את ביכוריו ברגע שהוא רואה אותם, ובכך הופך אותם לאסורים באכילתו! במקום לאכול אותם בשדה או להביא אותם לביתו, התורה מצווה אותו: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא *בֵּית* ה' אֱלֹהֶיךָ". את הביכורים יש להביא לבית של ה', ולא לביתו של האדם.
כדי להבין עד כמה המבחן הזה לא פשוט, ניזכר שוב בחקלאי הראשון המוזכר בתנ"ך – קין. כזכור, קין לא רצה להתנתק מה'. להיפך. השנה החקלאית מסתיימת ("וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים", המונח ימים בתורה משמעותו שנה), וקין חושב על רעיון מדהים – הוא יביא "מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'"! ניתן להבין את החידוש שברעיון בכך שמשמע מהפסוק שהיוזמה להביא מנחה היתה של קין, ואילו הבל הלך בעקבותיו ונראה שלא חשב על כך לבד: "וְהֶבֶל הֵבִיא *גַם הוּא* מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן".
מהי אותה מנחה? את המילה הזו אנו מוצאים עוד מספר פעמים בספר בראשית ובכולם המשמעות היא מתנה. אז קין מביא מתנה לה'! מדוע הוא עושה זאת? ייתכן שהוא מבקש "לשחד" את ה' שישפיע לו את ברכתו, ייתכן שהוא רואה את ה' כסוג של שותף שמגיע לו חלק מהיבול ("מפרי האדמה"), יתכן שהוא מבקש לבנות מערכת יחסים אישית עם הקב"ה והוא משתמש במה שיש לו כדי לבטא את זה. בכל אופן ברור שיש כאן תחושת בעלות על היבול, שמאפשרת לו *לתת מתנה* ממה ששייך לו – אל הזולת.
אלא שהמנחה של הבל מדגישה את מה שהיה חסר במנחה של קין. הבל הביא "מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן". המילה מנחה לא מוזכרת ביחס למעשה של הבל. הוא פשוט מביא. אבל זה לא ההבדל היחיד. הבל מביא דווקא את הבהמות הראשונות ואת המשובחות ביותר. בכך הוא מצהיר בצורה ברורה – *כל* מה שיש לי בעצם בא ממך ושייך אליך ריבונו של עולם. מאחר ואתה הבעלים האמיתי, הרי שהבכורות והמשובחים ביותר שייכים לך. אני אקח את מה שיישאר מזה. זוהי המשמעות של רעיון הביכורים. ממילא אין זה מפתיע שמנחת הבל נענתה ואילו מנחת קין לא נענתה. אך במקום להסיק את המסקנות ולחזור בתשובה, קין נוקם בהבל…
נגענו היום ברעיון הבסיסי והמכונן של מצוות הביכורים – הכרת הטוב למי שהוא מקור השפע, והבנו עד כמה מצוות הביכורים מהוות מבחן לא פשוט עבור החקלאי.
בתרגילים הבאים ניגע במספר פרטים מפרטי המצווה ונראה כיצד היא מתקשרת למקדש.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate