אנו ממשיכים בהתבוננות בקרבנות חג השבועות. לאחר שהעמקנו בנושא מנחת שתי הלחם, שהיא ביכורי החיטה של הציבור (בנוסף לביכורי שבעת המינים של היחיד הכוללים את החיטה והשעורה), נמשיך עם הפסוקים ונגלה חלק נוסף ואפילו עוד פחות מוכר ממנחת שתי הלחם! התורה מפרטת שיש להקריב על הלחם קרבנות עולה רבים ושעיר לחטאת, כל זאת מלבד קרבנות המוסף, אך הדבר הייחודי הוא שבנוסף לכך יש להקריב: שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה *לְזֶבַח שְׁלָמִים.* וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן!
נו, ייתכן שעולה בכם השאלה – מה ההתרגשות הגדולה? בסה"כ עוד קרבנות… כדי להסביר זאת, נחזור רגע להקדמה קצרה שהקדמנו בסדרה שעסקה בקרבן הפסח וניזכר במספר מושגים. עשינו הבחנה בין "קדשי קדשים" (כגון קרבנות עולה וחטאת) לבין "קדשים קלים" (כגון קרבנות שלמים). קדשי קדשים הם קרבנות שמיועדים להקטרה על גבי המזבח, אלא שלעיתים הכהנים אוכלים חלק מהבשר כ"מתנה משולחן גבוה". לעומת זאת, "קדשים קלים" הם קרבנות שעיקרם היא אכילת הבשר ע"י הבעלים אלא שכדי לרומם את האכילה למדרגת קדושה, מביאים את הבהמה אל המקדש, זורקים את דמה אל המזבח ומקטירים את החלבים (החלק שאסור באכילה ממילא). מהבשר נותנים חלק במתנה לכהן, ואת השאר האדם יכול לאכול בקדושה ובטהרה ובכך אכילתו הופכת להיות מצווה וזכות גדולה. לאור זאת ראינו את הייחודיות של קרבן הפסח שיש לו גם היבטים של קדשי קדשים וגם של קדשים קלים, ולא נאריך בעניין כעת. באופן עקרוני ניתן לומר שקרבנות ציבור הם תמיד קדשי קדשים, שהרי אין כאן אדם שמביא בהמה לצורך אכילה.
כעת מתבררת הייחודיות של קרבנות השבועות. זו הפעם היחידה בשנה שבה אנו מוצאים קרבן שלמים שהוא קרבן ציבור ומוגדר כקודש קדשים! קרבן שלמים הוא קרבן שמהותו אכילת הבשר בקדושה, לא הקטרתו על גבי המזבח! לכאורה הקרבן הנעלה ביותר הוא קרבן העולה, שעולה כולו על גבי המזבח, ואמנם יש בשבועות הרבה קרבנות עולה. אך הם עולים כמעין הכנה או תשתית לעיקר של קרבנות החג, וזה קרבנות הנקראים "שלמי עצרת" – קרבן שלמים המונף יחד עם מנחת שתי הלחם, ואז החלבים מוקטרים על גבי המזבח. הבשר עצמו נאכל אמנם ע"י הכהנים אבל לא בתור מתנה משולחן גבוה כמו בקרבן חטאת, אלא כשליחים של עם ישראל שהוא למעשה הבעלים של הקרבן והיה אמור לאכול את הבשר! (אלא שמפני שהקרבן מוגדר כקדשי קדשים הם לא יכולים להיכנס אל המקדש ולאכול אותו שם ולכן הכהנים אוכלים אותו בשם כל ישראל).
אם כך, יוצא שוב שבקרבנות חג השבועות, יום החמישים לספירת העומר, לא רק החמץ מתעלה למדרגה של קרבן, אלא גם אכילת הבשר הופכת להיות קודש קדשים! זהו אותו רעיון בדיוק, התיקון השלם של מערכת היחסים בין האדם לבין החומר, היכולת לרומם את אכילת הבשר למדרגת קודש קדשים.
כאן אנו מוצאים חיבור מפתיע ומעניין למבט השני על חג השבועות, הלא הוא מעמד הר סיני שהתרחש ביום זה. ישנו חלק של המעמד שמופיע בסוף פרשת משפטים, הוא פחות מוכר ממעמד עשרת הדברות שנמצא בפרשת יתרו. מעמד זה נקרא "ברית האגנות", ובמהלכו משה כורת ברית בין הקב"ה ובין עם ישראל על קבלת התורה, וזהו המקום שבו עם ישראל מצהיר "נעשה ונשמע". בלב המעמד אנו מוצאים את משה שולח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (הכוונה לבכורות!) וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ *זְבָחִים שְׁלָמִים* לַה' פָּרִים. אנו מוצאים כאן את קרבנות העולה ויחד איתם קרבנות שלמים שהם קרבנות ציבור, בבחינת קדשי קדשים! אכילת בשר השלמים היא חלק מהמעמד עצמו, שכן בסיומו משה, אהרן, נדב ואביהוא בניו ושבעים זקני ישראל עולים אל הר סיני וזוכים להתגלות מיוחדת: וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים *וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.* האכילה והשתיה כאן היא חלק מכריתת הברית, כפי שאנו מוצאים במקומות רבים בתנ"ך, וכפי שמצאנו שקורה באופן קבוע במקדש ע"י השולחן המבטא סעודת ברית הכרותה בין עם ישראל לקב"ה. (לפרשיה עלומה זו יש מספר פירושים ואנו הלכנו בדרכו של ידידי חובב יחיאלי, להעמקה ניתן לקרוא את החוברת "אתה נגלית בענן כבודך" בהוצאת ישיבת עתניאל).
את שלמי הציבור אנו מוצאים פעם אחת נוספת והיא בקרבנות המילואים בחנוכת המשכן. מבלי להיכנס לפרטים, קרבן המילואים שעל שמו נקראים ימי המילואים, היה קרבן שלמים שאכילת בשרו בשם כל ישראל היא חלק מתהליך ההכשרה והחניכה של הכהנים והמשכן. ראיתי הסבר שקרבנות המילואים מגיעים עוד לפני שיש צרכים שונים עבורם יש להקריב, זוהי עבודת הקרבנות בטהרתה בלי סיבה חיצונית אלא רק לשם עבודת ה'.
מכל המקורות האלה יחד אנו מוצאים ששלמי ציבור הוא קרבן ייחודי שהופיע בנקודות שיא של גילוי השכינה בעם ישראל – מעמד הר סיני, ימי המילואים ובמיוחד היום השמיני בו הופיעה השכינה בעם ישראל. היום הקבוע היחידי בשנה שבו אנו זוכים למצב המיוחד של אכילת שלמי ציבור כקדשי קדשים הוא רק בחג השבועות, כרגע השיא שמגיע לאחר ספירת העומר, יחד עם מנחת שתי הלחם. ניתן להציע שהנפת הלחם והבשר מעלה אותם למדרגה עליונה, ואח"כ אכילה שלהם ע"י הכהנים כנציגי עם ישראל מבטאת שעם ישראל מצטרף לשולחנו של ה' ואוכל יחד איתו כביכול מהמזבח. אכילה זו מבטאת את הברית המתחדשת בין עם ישראל לקב"ה. אם פסח הוא רגע הלידה של כנסת ישראל, הרי ששבועות הוא רגע החתונה שלה עם הקב"ה!
הלילה ניכנס למידת *ההוד שבמלכות.* בתוך תהליך קבלת השפע יש מקום למקבל להשמיע את קולו, אם כתנועה של הודיה ואם כהבעת דעה. אחת הדרכים של האדם להביע את תודתו הוא באמצעות הקרבת קרבן, עליו נאמר שהוא כביכול עולה ל"ריח ניחוח לה'". כלומר כביכול יש לקב"ה בחינה של הנאה מהקרבת הקרבן (כמובן שהדברים נאמרים על דרך משל). כפי שראינו, האפשרות של עם ישראל לאכול מבשר קדשי הקדשים כקרבן שלמים מבטאת נתינת מקום והדדיות בקשר, בבחינת "ההוד שבמלכות".
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate