נגענו בשאלה *למה* אנחנו אוכלים, היום ניגע בשאלה *איך* אנחנו אוכלים. בעולם המודרני אנחנו רגילים לנצל כל שניה. הסחות הדעת והמלחמה על תשומת הלב שלנו לא מפסיקות לרגע. כאשר אנחנו יושבים לאכול לפעמים נראה את זה כפעולה שצריך "להיפטר" ממנה כמה שיותר מהר, או לחילופין לנצל את הזמן הזה להתעסקות עם המדיה לדוגמה או הסחות אחרות. לעומת זאת, "אכילה מודעת" או "אכילה מקדשית" היא פעולה שרואה באכילה עצמה דבר שחשוב בפני עצמו, דבר שמרגיל אותנו להצטרף לתהליכים המקדשיים שמתרחשים במקדש של מעלה ושאנו מצפים שיחזרו להתרחש במציאות שלנו, בבית מקדש של מטה. ככל שנתרגל לצורת החשיבה הרוחנית הזו, ככה המציאות של המקדש תהפוך לטבעית יותר בחיים שלנו.
אם כך, יש לנו כאן הזדמנות לתרגל אכילה בצורה אחרת. בכוונות האכילה, האריז"ל מאריך לתאר בצורה מפליאה את הכוונות שיש בלעיסה עצמה, בשימוש בשיניים השונות וכן הלאה. אנו לא ניכנס לפרטים אלא נישאר עם העיקרון – פעולת הלעיסה היא חלק חשוב מתהליך הבירור של האוכל, והתחלת ההפרדה בין הפסולת לבין אנרגיית החיים שבו! לעיסה איטית תוך ריכוז תגרום קודם כל לתחושת טעם הרבה יותר גדולה. היא תאפשר לנו לעכל את המזון בצורה הרבה יותר טובה, בריאה ומזינה, כך שנוכל להסתפק בפחות אוכל, היא תאפשר לנו לקלוט את תחושת השובע מהגוף בזמן, ובכך תמנע מאיתנו "להתמלא" יתר על המידה וכמובן תתן לנו את הנחת להתחבר מחדש לכוונת האכילה הבסיסית שלנו – לא רק לשרוד או להתענג אלא גם להיות "מקדש מהלך" שמתמיר את אנרגיית החיים ומעלה אותה אל שורשה.
כמובן שכאשר אנו אוכלים בתודעה שכזו, אנו יכולים להתמלא שמחה גדולה על הזכות להופיע את התנועה המקדשית בעולם! הרב קוק מתייחס לנושא השמחה באכילה: "הָאֲכִילָה לְפִי הַמִּדָּה וּבִקְדֻשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אֶת הָאָדָם וְאֶת הָעוֹלָם וּמְשַׂמַּחַת אֶת הַחַיִּים. וְהָעִצָּבוֹן מֵבִיא לֶאֱכֹל יוֹתֵר מֵהַמִּדָּה, וְהָאֲכִילָה מִתְהַפֶּכֶת אָז לִכְבֵדוּת, לְרָגְזָה וְיֵאוּשׁ". נשים לב שהרב קוק נוגע גם בתשובה לשאלה *כמה* אנחנו אוכלים. אכילה במידה היא סימן האם אנחנו אוכלים בצורה מודעת, או שיש כאן מעין בולמוס שגורר אותנו אחרי הגירוי המאוד חזק של האוכל, ו"חוטף" את התודעה שלנו מהמיקוד שלה. השמחה, הקדושה ואכילה במידה, כל אלו הופכות את האכילה להיות פעולה רוחנית שמביאה הרבה אור לאדם ולעולם, ולהיפך – העצבות מביאה לאכילה מרובה מידי והופכת לכבדות, רוגז ויאוש.
לסיכום, אכילה בתודעת מקדש היא אכילה לשם האכילה, או יותר נכון לשם הפעולה הרוחנית שמתרחשת במהלכה. היא דורשת "נוכחות" באכילה עצמה, נחת, ממש להתחבר לכל לעיסה ולעיסה. ניתן לחבר את כח הדימיון ולראות את עצמנו כמעין מזבח שבו אש אלוקית שקולטת אליה הופעות של חיים (מהדומם, מהצומח ומהחי) ומתמירה את אנרגיית החיים האלוקית שבהם למקום גבוה יותר, תוך כדי שאנו אוכלים.
אני כותב את הדברים האלה קודם כל עבורי, לא כמי שכבר רכש את המדרגה הזו אלא כמי שלומד אותה יחד עם כל המשתתפים בלימוד כאן. ברור שמדובר במשהו שדורש תרגול, הפנמה והתנסות חוזרת, אך להבנתי כחלק מהתקדמותנו לעולם עם מקדש – אנו נדרשים להתחיל להרגיל את עצמנו גם לעבודות מהסוג הזה. אשמח לשמוע שיתופים ומחשבות בעניין פה בתגובות!
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate