בתרגיל הקודם הנחנו מושג חדש – "ציונות מקדשית", אשר בעצם מבטא את החזון העתיק והמסורתי של עם ישראל לשוב לארץ ישראל, להקים בה ריבונות יהודית משגשגת ולהקים במרכזה את המקדש. הפרדנו את המושג הזה מהמושג "התנועה הציונית" שהיא תנועה חדשה אשר שאפה לעצור את התהליך בשלב קיבוץ הגלויות והריבונות היהודית.
כעת נעסוק בשאלה כיצד יש להתייחס לאותה ציונות שמנותקת מההקשר המקדשי שלה – בצורה חיובית או שלילית? כידוע, בנקודה זו יש מחלוקת עמוקה בעם ישראל, יש הסוברים שיש להתייחס לציונות ה"חילונית" בשלילה מאחר והיא ניתקה את עצמה מהמחויבות לתורה, למצוות ובעיקר לייעוד המקדשי. לעומת זאת יש הרואים גם בעצם התחלת התהליך דבר חיובי, על אף שההתחלה מנותקת מהרצון להגיע לשלבים המקדשיים של התהליך, עדין מדובר ב"אתחלתא דגאולה" שזה דבר שיש לשמוח בו מצד עצמו.
אנו נתייחס לסוגיה באמצעות מי שהיה שם "בזמן אמת" – הרב קוק זצ"ל. כמובן שאין זה המקום להקיף את משנתו של הרב קוק בנוגע לתנועה הציונית, מאחר וההתייחסויות הן גם רבות מאוד וגם עמוקות ומורכבות. לכן נתמקד בדרשה שנשא בבית הכנסת חורבת ר' יהודה החסיד בירושלים, בראש השנה של שנת תרצ"ד, כלומר בספטמבר 1933 (לאחר עליית הנאצים לשלטון), כשנתיים בלבד לפני פטירתו. בחרתי במקור הזה מאחר והיתה זו דרשה שניתנה בפני קהל גדול, ולכן היא נאמרה בשפה יחסית פשוטה, היא לא ארוכה, והעיתוי שלה מגלם נקודת מבט מאוחרת ומסכמת. הדרשה הודפסה בספר "מאמרי הראי"ה" תחת הכותרת "שופרות" ומומלץ מאוד למצוא את המקור ברשת ולקרוא את כולה.
כעת ניכנס לתוכן הדרשה. כפי שהזכרנו בתרגיל הקודם, עם ישראל מתפלל בכל יום "תקע בשופר *גדול* לחירותנו". שואל על כך הרב קוק מהו אותו שופר גדול? ניתן לומר על משהו שהוא גדול, רק אם יש כמוהו גם קטן, ואולי יש גם בינוני…
ואכן אומר הרב קוק גם בשופר של ראש השנה אנו מוצאים 3 רמות של שופרות – השופר המהודר ובו נוהגים לתקוע לכתחילה הוא שופר של איל (כבש). שופר כשר בדיעבד הוא שופר העשוי מכל בהמה טהורה, וגם עליו ניתן לברך אם כי הוא פחות מובחר. ויש שופר של בהמה טמאה, שהוא שופר שעליו אין מברכים אם תוקעים בו בראש השנה, ואולם אם תקע בו – יצא ידי חובת מצוות שופר וכמובן שאם אין לו שופר אחר חובה עליו לתקוע בשופר כזה!
מכאן, מסביר הרב קוק, אנו יכולים ללמוד גם על 3 סוגי השופרות של הגאולה. השופר מסמל את ההתעוררות והקריאה לשינוי, לגאולה. השופר הגדול הוא למעשה מה שאנו מכנים "ציונות מקדשית". זוהי הקריאה של גדולי ישראל לעלות לארץ ישראל ולהתחיל לפעול למען בניינה מתוך כוונה לבנות מחדש את מלכות ישראל שבמרכזה בית המקדש.@
על השופר הבינוני אומר הרב קוק: ויֵשׁ שֶׁהָרָצוֹן הַקָּדוֹשׁ נֶחֱלַשׁ, אֵין הַהִתְלַהֲבוּת הַגְּדוֹלָה לְרַעֲיוֹנוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. אֲבָל נִשְׁאַר לְפָחוֹת הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי הַבָּרִיא, *שֶׁגַּם הוּא מְקוֹרוֹ בִּקְדֻשָּׁה.* וְטֶבַע אֱנוֹשִׁי בָּרִיא זֶה מְחוֹלֵל רָצוֹן טִבְעִי פָּשׁוּט בָּאֻמָּה לְהָקִים אֶת שִׁלְטוֹנָהּ בְּאַרְצָהּ, לָקוּם וּלְהִשְׁתַּחְרֵר, לִחְיוֹת חַיֵּי חֹפֶשׁ פְּשׁוּטִים כְּכָל הָעַמִּים. רָצוֹן טִבְעִי זֶה מִתּוֹךְ הַרְגָּשָׁה לְאֻמִּית טִבְעִית, זֶהוּ הַשּׁוֹפָר הַבֵּינוֹנִי הָרָגִיל, הַמָּצוּי בְּכָל מָקוֹם. אַף הוּא שׁוֹפָר כָּשֵׁר, אעפ"י שֶׁמִּצְוָה בָּרִאשׁוֹן יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בּוֹ. "בְּדִיעֲבַד כָּל הַשּׁוֹפָרוֹת כְּשֵׁרִים".
במילים אחרות, כבר בתורה מופיע שיגיע שלב שבו עם ישראל יבקש "אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ *כְּכָל הַגּוֹיִם* אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי". בסדרה בחודש אדר א בשנים מעוברות נעסוק בעניין זה בהרחבה. נראה שלמרות שהשורש של הבקשה הוא שלילי, והוא יונק לא מהרצון לקדושה אלא מהרצון לחיים לאומיים טבעיים כמו שאר העמים, התורה רואה את הבקשה הזו באור חיובי בסופו של דבר, ומצווה "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ". אמנם המלכות שאנו מדברים עליה פה זו לא המלכות השלימה כמו שמתואר ב"שופר הגדול", אך בדיעבד זוהי גם בקשה כשרה, ואולי ניתן להוסיף שיש לברך עליה כשם שמברכים על שופר "בינוני" בראש השנה (הנעשה מבהמה טהורה שאיננה איל).
ומהו השופר הקטן? מסביר הרב קוק שאם הרצון נחלש עד כדי כך שגם הרצון לגאולה מתוך קדושה, וגם הרצון לחיים לאומיים טבעיים ופשוטים ככל העמים גם הוא לא פועל, או אז באים צוררי ישראל *והם תוקעים בשופרו של משיח.* כשם שאדם שאין לו שופר כשר נאלץ בעל כרחו לתקוע בשופר טמא, כך עם ישראל נאלץ לשמוע את "עֲמָלֵק, פֶּטְליוּרַה, הִיטְלֶר, וְכוּ', מְעוֹרְרִים לִגְאֻלָּה." כלומר הגזירות הקשות והרדיפות הנוראיות המכריחות את עם ישראל לעלות לארץ ולגאול את עצמו. ואולם, מסיים הרב קוק, עַל שׁוֹפָר זֶה אֵין לְבָרֵךְ שהרי "כֹּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה אֵין מְבָרְכִין עָלָיו".
והוא ממשיך: אָנוּ מִתְפַּלְּלִים, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ הקב"ה עוֹד לִידֵי שְׁמִיעַת הַשּׁוֹפָר הַפָּסוּל וְהַטָּמֵא בַּעַל כָּרְחֵנוּ. וְאַף לַשּׁוֹפָר הַפָּשׁוּט, הַבֵּינוֹנִי, הַחִלּוֹנִי כִּמְעַט, אֵין אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים בְּיוֹתֵר.
אָנוּ תְּפִלָּה: "תְּקַע בְּשׁוֹפָר *גָּדוֹל* לְחֵרוּתֵנוּ", שׁוֹפָר שֶׁבָּא מִתּוֹךְ עֹמֶק קְדֻשָּׁתָהּ שֶׁל נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, מִתּוֹךְ קֹדֶשׁ קָדְשֵׁנוּ, וְאָז תְּהֵא הַגְּאֻלָּה שְׁלֵמָה
הרב קוק מציג כאן את המבט המורכב המתבונן על הפנימיות של המציאות מצד אחד, ומצד שני לא מעלים עיניו מההופעה החיצונית. מצד אחד יש לנו תפילה ובקשה שנזכה לשופר גדול, דהיינו להתגשמות מה שכינינו בשם "ציונות מקדשית". מצד שני, הרב קוק מכיר *בדיעבד* בחיוביות של השופר הבינוני, התנועה הלאומית הציונית, על אף שזה לא לכתחילה. אפילו את הצרות הוא רואה כחלק מתהליך הגאולה, ונזכיר שהדברים נאמרים כ-7 שנים לפני התחלת השואה בפועל!
בתרגיל הבא נתחיל להתבונן באותו שופר גדול, הביטוי המעשי של "הציונות המקדשית" ונשאל את עצמנו מדוע היה צורך גם בשופר הבינוני, כלומר "התנועה הציונית", בסופו של דבר?
אחת הסיבות המתוארות בספרים מדוע הגאולה צריכה להגיע בצורה הדרגתית ובדרך הטבע ולא בצורה ניסית בבת אחת, היא שכמו שאדם שעובר במהירות מחושך לאור זה מסנוור אותו, כך המעבר מגלות לגאולה צריך להגיע בצורה הדרגתית כדי לבנות את הכלים הדרושים להתמודד עם אור עצום שכזה. רעיון זה עומד בבסיס מידת "הגבורה שבתפארת" השייכת ליום ראש חודש אייר אשר יתחיל הלילה. אכן הקב"ה רוצה להשפיע שפע לעולם ולעם ישראל בפרט, אך על מנת שהשפע הזה יביא טוב ולא ישבור את הכלים יש להגביל אותו ולהלביש אותו בכלים של הטבע. דבר זה אמנם עלול להביא לסכנה של שכחת המקור של השפע, ותחושה שכל ההישגים הם פרי המאמץ האנושי, ולא חלק מהשפע האלוקי. זהו המבחן הגדול של המאמין – לראות את חסד ה' והשגחתו כמניע תהליך הגאולה גם כשהיא "מולבשת" בתוך תהליכים טבעיים, ולדעת להודות עליהם.
התרגיל היום נגע בסוגיות רגישות ואני יותר מאשמח לשמוע האם הוא חידש לך משהו ומה דעתך?
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate