לאחר שנגענו על קצה המזלג בשאלת מהות השואה והקשר למקדש, ניגע בשאלה השניה – מדוע דווקא כ"ז ניסן? לאחר שהוקמה המדינה עלה רצון לעצב את אופי הזיכרון של אירועי השואה. זהו בעצם ניסיון לקבע נרטיב בזיכרון הקולקטיבי של המדינה: כיצד נזכור ונתייחס לשואה?
יש לזכור שהרבנות הראשית לישראל קבעה עוד לפני קום המדינה, שיום התענית אשר חל בעשרה בטבת יוקדש גם לזכר קרבנות השואה, בתפיסה שקושרת את השואה לתהליכים שהתרחשו מאז חורבן בית המקדש. אם כך, מדוע היה צורך ביום נוסף על לוח השנה ומה משמעותו? יתירה מזו, חודש ניסן הוא חודש של שמחה שלא נוהגים בו מנהגי אבלות, ולפיכך ישנה בעייתיות לקבוע יום זיכרון שכזה בחודש זה!
מרדכי נורוק ז"ל היה אחד מחברי הכנסת שיזמו את הצעת החוק שנקראה בהתחלה "יום השואה ומרד הגטאות". וכך הוא נאם בבכי בעת העברת החוק: "אנו כאילו שומעים את קול דמי אחינו הצועק אלינו מן האדמה: "ארץ אל תכסי דמי", למען ידעו כל הדורות שיבואו אחרינו את מעשי הרצח של החיות הטורפות בדמות אדם… עלינו לדאוג שיהיה יום אחד קבוע בשנה לזכר הקדושים. בזאת תתבטא אחדות האומה, "כי אין בית אשר אין שם מת".
אנו מתגאים ב"מורדי הגטאות", אחינו ואחיותינו אשר הצילו את כבוד ישראל במעשי גבורה נפלאים. התאריך המוצע ליום השואה מתאים למועדן של רוב השחיטות ולמרד הגטאות שחל בחודש ניסן. יום השואה יחול ב"ימי הספירה" הימים אשר אבות אבותיהם של הנאצים, אנשי מסעי הצלב, עשו את השחיטות בקהילת גרמניה."
כפי שניתן לשמוע מדבריו בנאום, יום הזיכרון "לשואה ולגבורה" כשמו כן הוא, מבקש להעלות על נס לא רק את השואה אלא גם את גבורת מורדי הגטאות. יש לדעת שמרד גטו ורשה התחיל בי"ד ניסן, כלומר בפסח, תאריך שנבחר בכוונה ע"י הגרמנים לצורך ביצוע גל שילוח יהודים אל מותם. אין ספק שאכן היה מדובר בגבורה עילאית של אותם יהודים ופולנים שביקשו למות כבני חורין מתוך כבוד, וחלקם אף הצליחו לשרוד ולעלות לארץ ישראל. ברור שבקום המדינה היה רצון לבנות נרטיב שלא כל היהודים "הלכו כצאן לטבח" וחלקם מרדו ולחמו בגבורה רבה.
אך האם ניתן לשים בכפיפה אחת את "השואה" ואת "הגבורה" כפי שבאה לידי ביטוי בניסיונות המרד השונים? ברור שאין בכלל השוואה בין ההיקפים של שתי התופעות! אלא שללא ספק היום אנחנו יודעים לומר שהשואה עצמה היתה רצף של מעשי גבורה עילאיים, בין אם זה יהודים שאמרו שמע ישראל אחרון לפני שמסרו נפשם על קידוש השם, ובין אם זה יהודים שעשו מעשים קטנים של גבורה עילאית, ובין אם זה עצם מסירות הנפש על קידוש השם, אפילו ללא מודעות לכך!
ברצוני לספר סיפור קטן אחד על סבתא שלי, סבתא רחל ז"ל, אמא של אבא ז"ל, ניצולת שואה שנפטרה ביום זה ממש בשנת תש"פ, ומותה נקבע בזמן שנשמעה הצפירה של יום השואה. סבתא היתה במחנה בירקנאו-אושוויץ ובחלק מהיום שימשה כעוזרת במטבח, ותפקידה היה לחתוך לפרוסות את הלחם היבש שהוגש. את הפירורים שנפלו כמו גם את עטיפות המרגרינה שנזרקו לפח, היא היתה אוספת בשולי הבגד, ובמקום לאכול אותם לבד, היא היתה מביאה אותם בהיחבא לחברות ובנות משפחה שהיו איתה בצריף. התוספת הקטנה הזו, כך הן מספרות וזוכרות גם בגיל 80, עשתה את ההבדל שבין מוות לחיים והצילה אותן כפשוטו! זוהי ללא ספק דוגמה לגבורה עילאית.
עסקנו במשמעות הכפולה של המילה גבורה, כפי שבאה לידי ביטוי לאחר הקמת המדינה בראיה של החברה בישראל אז (גבורת המורדים), וכפי שהיא באה לידי ביטוי בראייה שלנו כיום (גבורת הקדושים והניצולים). אך ישנו היבט נוסף למילה גבורה. ייתכן שלא לכך התכוונו המחוקקים על אף שהזכירו את ימי ספירת העומר, אך בפועל יום השואה יחול תמיד בשבוע הגבורה בספירת העומר. לעיתים בנצח שבגבורה, בד"כ בהוד שבגבורה, ולעיתים יידחה ליסוד שבגבורה. שלושת ספירות אלו מבטאות את המעבר של השפע (במקרה הזה שפע שמתבטא בגבורה ודין) מהרובד הגבוה יותר המבוטא בספירות חסד, גבורה תפארת, אל המלכות – המציאות עצמה, והחלק שמקשר ביניהם אלו אותן ספירות נה"י – נצח, הוד, יסוד. אלו ספירות שמביאות לידי ביטוי דרכים שונות להתמודד עם הגבורה.
ספירת הנצח מלמדת אותנו שזהו רצון ה' בלי שנוכל להשפיע עליו, אלא רק להאמין שיש מאחוריו סיבה ומשמעות גם אם לעולם לא נוכל לתפוס אותן.
ספירת ההוד דווקא נותנת לנו מקום להתבוננות וצמיחה מתוך הכאב, היא מזמינה אותנו לתפילה והתפתחות מתוך השבר הנורא.
וספירת היסוד שבגבורה עוסקת בעצם הקשר והאמונה שהדבר הנורא שקורה – קורה גם הוא בהשגחת ורצון הבורא, כמה שאי אפשר לתפוס את זה. אמונה בזמן שפע וחסד היא אתגר מסוג אחד, ואמונה אל מול תופעה שכזו היא אתגר מסוג אחר, אך במובן מסוים היא מדגישה שהקשר עומד בפני עצמו ואינו תלוי במה אני מקבל או לא מקבל. כמו כן היא רואה את האירוע הקשה בתוך מכלול שהוא חלק מתהליכים שבסופו של דבר אמורים לקדם את תהליכי הגאולה, על אף הקושי שבדבר (כפי שרמזנו בתרגיל הקודם, זהו נושא עדין ותופעות כאלה לא היו הכרחיות, אך בסופו של דבר כך התהליך התרחש).
מתוך כך אנו יכולים לראות את היום הזה בהקשר הכללי של ימי ספירת העומר המחברים בין פסח לשבועות. בתהליך הגדילה וההבשלה שלנו כאומה, ישנו פוטנציאל גבוה מאוד שכאשר הוא לא מתממש עלולים לקרות תופעות קשות מאוד, אך הן בסופו של דבר חלק מ"חבלי משיח". כאמור, במעגל השנה העברי ישנם שני תאריכים המוקדשים לנושא השואה. אחד מהם הוא ביום תענית שנוסדה על חורבן המקדש, והשני הוא ברצף ימים שקשורים לתהליך התקומה והגאולה של עם ישראל. אם כך, יתכן שהשאלה האם לציין את יום השואה כיום אבל על חורבן המקדש, או – בתוך ספירת העומר, בסוף חודש ניסן בעקבות אירוע שהתרחש בליל פסח – היא השאלה האם מדובר באירוע שהוא המשך לחורבן או שהוא חלק מתהליך הגאולה? וכנראה שהתשובה היא גם וגם…
ואכן עם ישראל, אם לא נביאים הם, בני נביאים הם. מתוך המציאות החברתית המורכבת קיבלנו בסופו של דבר שני ימים המוקדשים לזכרון השואה, ויחד הם מעצבים את התמונה השלימה המורכבת כל כך – אירוע שהוא מצד גם חלק מהחורבן והגלות, וגם חלק מחבלי המשיח והגאולה.
מתוך המורכבות של שבוע הגבורה הזה על היבטיו השונים, אנו מגיעים אל היום האחרון שלו, אשר יתחיל הערב, היום ה-14 של ספירת העומר שמידתו היא מלכות שבגבורה. המלכות כאמור מביאה לידי ביטוי את צד המושפע והמקבל. אל מול ביטויי הגבורה הקשים, נשאלת השאלה כיצד להגיב? בתור אנשים פרטיים יש לכל אחד את התגובה שלו, מבחינה אמונית, רגשית, גופנית וכו'. אך כאומה, ניתן לומר שזכינו שמתוך אירועי השואה הקשים קמה ועלתה נחישות שלא לאפשר יותר מציאות שכזו. כך שיום זה של "המלכות שבגבורה" ממש מהווה את החיבור אל הימים הבאים בהם נציין את האירועים שהתחוללו בשנים שאחרי השואה. מהו היחס הנכון לאירועים אלה וכיצד הם קשורים לספירת העומר? בכך נעסוק בסדרה הקרובה החל ממחר בע"ה.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate