אנו מתחילים היום סדרה שתעסוק בתקופה הכל כך מיוחדת שבין פסח לשבועות. נגענו בעניין בקצרה בתרגיל של מוצאי חג ראשון של פסח שעסק במנחת העומר. נזכיר שמנחת העומר היא מנחת הביכורים של השעורה, ועד אז אסור לאכול מהתבואה החדשה של השנה. בשביל להבין את המשמעות של המילים האלה, אנחנו צריכים רגע להבין את המשמעות של התבואה.
התבואה, גם היום ובעיקר בעולם העתיק, היא בעצם החיים. ללא חיטה אין לחם עבור האדם, כלומר אין תזונה בסיסית, וללא שעורה אין אוכל עבור בהמות (ניתן לדמות זאת לדלק עבור טרקטורים). במילים אחרות – לא ניתן לעשות שום עבודה חקלאית או לנוע ממקום למקום.
בגן עדן, לא היה צורך בתבואה. האדם קיבל את התזונה המלאה שלו מ"פרי עץ הגן". אך מרגע שחטא וסולק מגן עדן, נגזר עליו "בזיעת אפך תאכל לחם". אם כך, התבואה, כלומר החיטה והשעורה, הם תמצית היצירה האנושית שנאלצת להזין את עצמה בעקבות הסילוק מגן עדן והפסקת התזונה האלוקית. יש לציין שמורי ורבי הרב רא"ם הכהן מלמד שגם בגן עדן האדם יכל לצאת מגן ולחזור לאדמה ממנה נברא ולעבוד וליצור בה, אלא שגם היתה לו אפשרות לחזור כאשר רצה בכך אל המרחב המקודש של הנוכחות האלוקית – גן עדן (שזוהי למעשה בחינת בית המקדש). לאחר שחטא, נחסמה הדרך חזרה לגן עדן והאדם נשאר רק עם האדמה, אלא שהיא התקללה והתחילה להצמיח קוץ ודרדר.
היכולת של האדם ליצור עבור עצמו כביכול את מזונו, נותנת לו הזדמנות מדהימה להיות שותף בבריאה ולקבל תחושת סיפוק שהוא נהנה מיגיע כפיו, במקום לאכול "לחם בושה" כפי שמכנה זאת הזהר, כלומר אוכל שניתן לו במתנה וצמח ללא התערבותו. אך זו הזדמנות שכוללת גם סכנה עצומה של כניסה לתודעת "כוחי ועוצם ידי". אמנם כדי לאפות לחם, האדם צריך לעשות פעולות רבות (11 מתוך 39 מלאכות השבת הן "סידורא דפת" – התהליך מהזריעה ועד לאפיה), אך באמת באמת ללא הברכה האלוקית הבאה לידי ביטוי בגשמים ובשאר תנאי הטבע, כל ההשתדלות הזו תהיה לשווא.
כפי שכבר ראינו לחם המחמצת מסמל בתרבות המצרית (ולא רק) את השפע, היציבות והעוצמה, לעומת המצה שמסמלת את העוני, הנדודים וההסתפקות במועט. ממילא ברור שהתקופה שבה מבשילה תבואת השעורה והחיטה, היא תקופה מאוד רגישה גם מבחינה רוחנית. זו יכולה להיות תקופה של הודיה על השותפות והברכה האלוקית במעשי האדם, וזו יכולה להיות תקופה שבה האדם מחכך ידיים בהנאה וחוגג את כוחו ועוצם ידו על השפע שהצליח להוציא מהאדמה וצומח מול עיניו.
המתח הזה שבין השותפות של העשיה האנושית והאלוקית, לבין הנפילה לתחושת כוחי ועוצם ידי, עומד במוקד של התקופה שבין פסח לשבועות, היא תקופת ספירת העומר. הפתרון של התורה הוא מצווֹת הביכורים. כפי שהזכרנו, זה שורש ההבדל בין הבל שהביא מבכורות צאנו, לבין קין שהביא "מפרי" האדמה. כאשר אני מביא את הביכורים למקדש, כלומר את היבול הראשון שצומח, כמנחה לקב"ה, אני בעצם אומר – זה קודם כל שלך. אני אקבל את מה שיישאר. זוהי הכרה שהברכה האמיתית מגיעה מהקב"ה, ובלעדיה מאמצי האדם ירדו לטימיון. כפי שאומר הפסוק בתהלים: "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת – שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר – שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר". לעומת זאת קין לקח לעצמו והביא לקב"ה ממה שנשאר. זוהי תפיסה קלאסית של המצליחן שרוצה גם להרגיש שהוא בעל חסד אז הוא נותן מהשאריות שהוא לא צריך.
ספירת העומר שמחברת בין המצה של פסח לחמץ של שבועות (במנחת "שתי הלחם"), גם מחברת בין ביכורי השעורה, מאכל הבהמה, הדלק של העולם העתיק, לבין ביכורי החיטה, מאכל האדם, המזון של העולם העתיק. ספירת הימים "לעומר" בתקופת הקציר מזכירה לאדם כל יום – תזכור את הביכורים שהובאו למקדש, כל מה שקורה עכשיו קורה בזכות הקב"ה, לא בזכותך.
אמנם את ביכורי החיטה והשעורה של האדם הפרטי הוא מביא יחד עם שאר שבעת המינים לאחר חג השבועות (ובעיקר לקראת סוכות), אך עם ישראל כאומה הביא את ביכורי השעורה בפסח (ולפני כן אסור לאכול משום תבואה חדשה) ואת ביכורי החיטה בשבועות (ולפני כן אסור להקריב למנחה שום תבואה חדשה).
הכפילות של ביכורי השעורה והחיטה בין המישור הפרטי והכללי, מלמדת שסכנת "כוחי ועוצם ידי" היא לא רק נחלת האדם הפרטי, אלא גם נחלת האומה כולה בתור לאום. ממילא אנו לומדים שהתקופה הזו, תקופת ההבשלה שבין האביב לקיץ, היא לא רק הבשלה בוטנית, עליה נדבר מחר, אלא היא קודם כל הבשלה רוחנית, הן פרטית והן לאומית. הבנה של העיקרון הזה מאירה את כל ההלכות, המועדים והמנהגים של ימים אלו באור מובן יותר, ובכך נעסוק בסדרה הקרובה.
אך לפני כן, נצלול להבנה מעמיקה יותר של מה קורה בתקופה הזו מבחינה בוטנית, ועל כך בתרגיל הבא.
מידתו של היום התשיעי של ספירת העומר אשר יתחיל הלילה היא "גבורה שבגבורה". אלו הם הרגעים שבהם אנו חווים את עוצמת הדין ללא שום הסבר וסיבה הנראים לעין, ונאלמים מולו בדומיה ובחוסר אונים. הגבורה שבגבורה מדגישה את קטנות האדם אל מול ההשגחה האלוקית הבלתי מובנת. ברגעים האלה נשאר רק להתחזק באמונה שגם הגבורה היא חלק מהשפע האלוקי ומטרתה להיטיב עם האדם, אפילו שלא ניתן להבין ולתפוס זאת. לדוגמה, אחת התוצאות של השפעת הגבורה היא גמילה של האדם מתחושת כוחי ועוצם ידי, שכל כך מסוכנת דווקא בהקשר החקלאי, כפי שהסברנו היום.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate