מה העניין של יום אסרו-חג שאותו אנו מציינים היום, ביום שאחרי פסח כמו גם ביום שאחרי סוכות ושבועות? זו שאלה ששאלתי את עצמי הרבה שנים אבל לא טרחתי לחפש את התשובה… ובכן מסתבר שגם כאן התשובה מונחת בעולם המקדש. הגמרא במסכת חגיגה לומדת מהפסוק שנאמר בספר דברים בהקשר של קרבן הפסח: וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ, שיש להישאר לילה נוסף בירושלים בסיום החג, ולא להזדרז לצאת ממש כשהחג מסתיים. בכך, האדם מרגיש שקשה עליו הפרידה מהחג, מהמקדש ומירושלים, והוא מבקש להישאר עוד קצת…
המילים "אסרו חג" מופיעות בפרק התהילים שהינו חלק עיקרי בתפילת ההלל: אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. הפירוש המילולי הוא שיש לקשור היטב (בחבל עבה) את הקרבן לקרנות המזבח על מנת שיהיה אפשר להקריב אותו מבלי שיברח. אך במסכת סוכה למדו מכך חז"ל: "כָּל הָעוֹשֶׂה אִסּוּר לֶחָג בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן". כלומר אנחנו כאילו קושרים את היום האחרון של החג ליום הבא באמצעות חגיגיות מסוימת של ריבוי אכילה ושתיה, וכך אנו מראים כמה שמחת החג המקדשית רצויה לנו, עד כדי כך שזה נחשב כאילו בנינו מזבח והקרבנו עליו קרבן!
נשאלת השאלה מה פתאום שנרצה לבנות מזבח נוסף ולהקריב עליו קרבן?.. אלא שהיתה תקופה בעם ישראל שבה עוד לא היה מקדש בירושלים והמשכן נדד ממקומו הקבוע בשילה, ואז כל אחד שרצה היה מותר לו לבנות מזבח במקום שרצה (וזה נקרא "במה קטנה") ולהקריב עליו קרבן. זה היה בעצם ערוץ פרטי התנדבותי של עבודת ה' דרכו אדם יכל להביע את הרצון שלו להתקרב לקב"ה כאן ועכשיו. מרגע שנבנה המקדש חל "איסור במות" ומותר להקריב רק במקדש, וייתכן שמשהו נפגע ביכולת שלנו להביע את רצון ההתקרבות שלנו באופן פרטי והתנדבותי. המשכת שמחת החג ליום נוסף מעבר למה שאנו מצווים בתורה היא בעצם ההזדמנות שלנו לבטא את אותו רצון התנדבותי פרטי להתקרב לה'. כמובן שבזמן המקדש הדבר הזה היה נעשה באמצעות קרבן שלמי השמחה שניתן היה להקריב ביום שביעי של פסח. קרבן זה ניתן לאכול במשך יומיים וכך הבשר יכל להישאר גם ליום "אסרו חג" וכמובן חובה לאכול אותו דווקא בירושלים!
גם לאחר חורבן המקדש נשארה חגיגיות מסויימת ביום הזה, מאחר ובגלות נהוג לחגוג "יום טוב שני של גלויות", ואז היום הזה היה למעשה יום חג, וממילא ראוי שגם בארץ ישראל הוא לא יהיה יום רגיל אלא נהוג שלא להתענות ולהספיד ביום הזה ולהשתדל להרבות באכילה ושתיה.
כבר בזמן התנ"ך אנו רואים שעזרא ונחמיה ביקשו לכנס את עם ישראל ליום תענית לאחר הסוכות ודחו את זה ליום כ"ד תשרי כדי שלא לפגוע בשמחה של איסרו חג, והתלמוד הירושלמי מסביר על כך שיום זה נקרא "בנו של המועד".
ואם כבר נגענו בסוכות, נזכור ששם לאחר חג שבעת הימים מגיע היום השמיני שהוא יום "עצרת", יום של חג ושמחה. העצרת של פסח נדחית ליום ה-50 והיא למעשה חג השבועות שנקרא בתורה "עצרת", ובעניין זה נתמקד בתרגיל הבא בע"ה. ובכל זאת, נשאר משהו מיוחד ביום הזה שהיה אמור להיות יום ה"שמיני עצרת" של פסח…
באופן טבעי ביום הזה עולה בתוכנו בקשה לחזור לשגרה אחרי החג הארוך וכל ההכנות אליו, וכמובן שיש בכך ברכה וחשיבות גדולה. אבל רגע לפני, נדמיין את עצמנו מסיימים את שבוע העליה לרגל בחג המצות בירושלים, אחרי שזכינו להתעלות רוחנית של שבוע שלם יחד עם כל עם ישראל, ואנו שואלים את עצמנו איך נחזור כעת לשגרה?.. קשה עלינו הפרידה… והנה אנו נזכרים שנשאר לנו עוד בשר של שלמי השמחה שהקרבנו אתמול בשביעי של פסח, והנה אנו עושים עוד סעודה קדושה אחרונה בירושלים שבה אנו זוכים לאכול מבשר הקרבן, ובכך לקחת איתנו משמחת החג צידה לדרך לקראת שגרה מבורכת 🙂
הלילה נתחיל את שבוע הגבורה של ספירת העומר. הגבורה עניינה צמצום, הגבלה וריסון של החסד, מה שמעניק לו את הגבולות הנכונים והמדוייקים על מנת שבאמת יעשה טוב ולא יביא חלילה לתוצאה הפוכה. יום אסרו חג מסיים את "שבוע החסד" שבו זכינו להרגיש את נעם קרבת ה' בחג המצות, ובכך מעניק לו גבול וכביכול מונע ממנו להמשיך לנצח. ברגע המעבר הזה אנו מוצאים את ה"חסד שבגבורה", את ההמתקה של המעבר אל השגרה באמצעות יום שהוא מצד אחד יום חול רגיל ומצד שני יש בו חגיגיות מסוימת, ובסיום היום הזה נגיע הערב אל הספירה של היום "השמיני" שמידתה "חסד שבגבורה".
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate