בשביעי של פסח אנו נקרא בתורה את סיפור קריעת ים סוף, המתחיל בכך שהקב"ה נמנע מלהוביל את עם ישראל לארץ ישראל בדרך הקצרה, הנקראת "דרך ארץ פלישתים" מחשש שעם ישראל יבקשו לחזור למצרים "בראותם מלחמה". אנו צריכים להבין מדוע התורה טורחת לציין זאת, ומה בדיוק היה החשש וכיצד ה"סיבוב" במדבר, שהביא את בני ישראל לים סוף וגרם לקריעתו, פותר את החשש של הקב"ה, וגם מדוע קריאת התורה של שביעי של פסח מתחילה בפסוקים אלו.
פירושים רבים ניתנו לפסוקים, ואנו נלך הפעם בדרכו של הרב יואל בן נון. כזכור, בני ישראל יצאו ממצרים רק כאשר התקבל "אישור", שלא לומר דרישה לכך, מפרעה מלך מצרים. זאת למרות שבוודאי הקב"ה יכל לאפשר לבני ישראל פשוט לקום ולברוח מבלי שמישהו יפריע להם, והסיבה היא שהקב"ה רצה שפרעה בעצמו ייכנע ויכיר בעליונות הבורא על מלך בשר ודם.
עם זאת, מסביר הרב יואל בן נון, מבחינה "רשמית", היציאה ממצרים היתה תחת חסות האימפריה המצרית. כידוע ארץ כנען היתה בשליטת האימפריה המצרית בתקופה זו. "דרך ארץ פלישתים" שמסתיימת באיזור מעבר רפיח של ימינו, היא אכן הדרך הקצרה ביותר לארץ ישראל. על פי ממצאים היסטוריים, דרך זו היתה רצופה מצודות צבאיות ומעברי גבול של הצבא המצרי. אם בני ישראל היו הולכים בדרך זו, פרעה לא היה רודף אחריהם בכלל, כי בכל תחנת מעבר הם היו מציגים את ה"אישור" שקיבלו מפרעה ומקבלים את ברכת הדרך של חייליו. למעשה, במצב כזה בני ישראל היו מעין "שליחים" של פרעה ליישב את ארץ כנען מטעמו ולהרחיב את ריבונותו שם! כך שאולי גיאוגרפית בני ישראל יצאו ממצרים, אך למעשה הם עדין נתיני האימפריה ובפועל – משועבדים מבחינה מדינית ותודעתית לפרעה!
וכעת מתבאר הפסוק פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה – ברגע שיראו מלחמה כלשהי, הם מיד יחזרו למצרים (מדינית, לאו דווקא פיסית) ויבקשו את עזרת המלך מול האויבים.
כמובן שכל תכלית יציאת מצרים היא הפוכה מהמצב הזה – לא רק להוציא את ישראל מהגלות אלא גם להוציא את הגלות מישראל, ולהפוך אותו לעם בן חורין, תודעתית ומדינית, עם ריבוני שמסוגל להגן על עצמו ואינו זקוק לחסות של אף גורם בשר ודם מלבד מלך מלכי המלכים! זו גם האפשרות היחידה לקבל את התורה ובמיוחד את עשרת הדברות שמתחילות במשפט המכונן "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".
לכן, יחד עם האישור וההכרה של נציג אומות העולם לגבי היציאה ממצרים, באה גם מעין "מרידה" בהסכם שמבטאת את הריבונות החופשית של בני ישראל, ולאחר 3 ימים פרעה רואה שבני ישראל "הפרו" את ההסכם, ומתחיל לרדוף אחריהם. הקב"ה מוביל אותם הישר אל המבוי הסתום – שפת ים סוף, וכעת אין לבני ישראל ברירה אלא להתעמת עם המצב ולקבל הכרעה.
כאן אנו מגיעים לפסוקים הדרמטיים אותם נקרא בשביעי של פסח: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". שואל על כך הרב ראובן ששון בפירושו להגדה – מה הבעיה בכך שמשה רבינו התפלל לה', וכי יש משהו טוב יותר מזה לעשות במצב שכזה?? אלא שהקב"ה רצה שבני ישראל יעלו קומה נוספת בתהליך הגאולה. במכת בכורות אכן עם ישראל היה פסיבי, וכל מה שהיה צריך זה לומר "רוצה אני" באמצעות עשיית הפסח. נראה שמשה רבינו חשב שכך תמשיך הגאולה, ולכן אמר לבני ישראל "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן". אבל במקום זה ה' אומר למשה – סעו! הקב"ה יכל לקרוע קודם את הים ואז להזמין את בני ישראל להיכנס, אך לא – בני ישראל נדרשו לעשות כאן מעשה של אמונה ומסירות נפש, ולהיכנס לתוך המים ורק ברגע האחרון (על פי המדרש) הים נקרע. הקב"ה הופך את בני ישראל לשותפים כביכול בנס קריעת ים סוף, וזאת כהכנה לכניסה לארץ ישראל שעליה יצטרכו להילחם, והקב"ה יופיע את הניסים דרך הלחימה הטבעית כביכול.
בסופו של דבר בני ישראל רואים את פרעה וכל חילו טובעים בים סוף ובכך מתנתק "חבל הטבור" התודעתי שעוד חיבר אותם למצרים לאחר לידתם כאומה (על פי הרב יואל בן נון חציית ים סוף מזכירה פיסית את הפעולה של גזירת חבל הטבור). הם יודעים שהם ניצחו את האימפריה המצרית בעזרת הקב"ה וכעת הם עם חופשי, ריבוני וחזק, והם יכולים לקבל את התורה ולהיכנס לארץ ישראל! כפי שכבר ראינו, יציאת מצרים היא לא רק אירוע היסטורי נקודתי, אלא מודל שהעקרונות שלו יחזרו גם בגאולות הבאות, כפי שנראה לאורך השנה.
הרעיון של שיתוף בני ישראל בתהליך הגאולה, מרומז למעשה במידת ההוד שבחסד ששייכת ליום החמישי של ספירת העומר. כמו במילה הודיה, מידת ההוד עניינה לתת מקום לזולת. גם כשאנו באים לעשות חסד, אנו צריכים להיות בהקשבה לזולת, לוודא שהחסד שאנו רוצים לעשות לו תואם למקום בו הוא נמצא ולחשוב כיצד לתת לו להיות שותף בתהליך. ר' יהושע מילר בספרו המומלץ על ספירת העומר "קראתיך" מביא את הדוגמה של הזמנת אדם נזקק לסעודה, תוך נתינת אפשרות עבורו להכין משהו לסעודה ולהביא איתו. בכך הוא הופך מנזקק לשותף, וזהו למעשה חסד גדול עוד יותר. כך בקריעת ים סוף הקב"ה הפך את בני ישראל לשותפים לנס "והלביש" אותו בפעולה של הנסיעה לתוך הים שביטאה את האמונה ומסירות הנפש המוחלטת של בני ישראל.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate