לאחר ההארה העצומה של יום הפסח ויום טוב הראשון של חג המצות, אנו מגיעים הלילה לזמן גדול ומיוחד – ליל הקרבת מנחת העומר, ותחילת ספירת העומר.
הפסוקים בויקרא כ"ג מלמדים שמנחת העומר קשורה בקשר עמוק לארץ ישראל: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר *רֵאשִׁית קְצִירְכֶם* אֶל הַכֹּהֵן.
למעשה מנחת העומר היא הביכורים של הביכורים. למה הכוונה? יש לנו בתורה הרבה מאוד מצוות שקשורות לעניין הראשית, הבכורה והביכורים. לדוגמה: פידיון בכורות, ראשית הגז, פטר חמור, ועוד. בהקשר החקלאי יש לנו 3 סוגי "ראשית" עיקריים, כאשר אם נלך לפי ציר הזמן השנתי, הרי שה"ראשית" הראשונה היא מנחת העומר שהיא ביכורי השעורה והיא נקצרת לראשונה במוצאי יום טוב הראשון של פסח, כלומר ממש הלילה… חשיבות השעורה היא בכך שהיא מאכל בהמה (ולכן לדוגמה מנחת סוטה נעשית גם היא משעורה), כלומר ניתן לראות אותה בתור ה"דלק" של ה"טרקטורים" של העולם העתיק. השעורה מבכירה לפני החיטה, שממנה היו מביאים ביכורים במנחת שתי הלחם בשבועות, שזוהי ה"ראשית" השניה. בנוסף לביכורי התבואה, יש לנו גם את ביכורי הפירות שהם ה"ביכורים" המוכרים, וזמנם משבועות ועד סוכות (ובדיעבד עד חנוכה).
הבאת הראשית או הביכורים אל המקדש כמנחה, מבטאת את ההכרה בכך שכל מה שיש לנו מגיע מהקב"ה. אנחנו קודם כל נותנים לו את חלקו כביכול ורק אח"כ לוקחים לעצמנו, ובכך אנו מכירים שמקור השפע הוא "ה' הנותן לך לעשות חיל", ולא "כוחי ועוצם ידי". זה כנראה היה החטא של קין שבניגוד להבל שהביא "מבכורות צאנו ומחלביהן" (כלומר מהראשית ומהמשובחים) הוא הביא סתם "מפרי האדמה" ולא את הביכורים. לכן, עד להבאת מנחת העומר אסור לאף אדם לאכול מהתבואה החדשה של השנה! איסור זה נקרא "איסור חדש". לאחר חורבן המקדש נגזר שאין לאכול חדש עד לסיום "יום הנף" כלומר ט"ז ניסן.
לאחר שקצרו את השעורה הביאו אותה אל המקדש וקלו אותה, ואז היו גורסים אותה לחתיכות גסות ומנפים ב13 נפות, עד שהיו מקבלים קמח מאוד דק, במשקל של בערך עשירית מהכמות המקורית (!). מהקמח הזה היו מכינים את המנחה שממנה היו קומצים קומץ ואותו מקריבים על המזבח, והשאר היה נאכל ע"י הכהנים.
כאמור, ביום הראשון של פסח ירדה הארה גדולה לעולם שגילתה את הסגולה הנשמתית הטהורה של עם ישראל, שבפנימיותו הוא שלם וטהור, אפילו ללא קבלת התורה. אלא שעניינו של עם ישראל הוא לגלות את הקדושה גם בעולם החומר. ולכן בני ישראל מתחילים את התהליך שלהם מהמקום הכי נמוך, המכונה בחז"ל מ"ט שערי טומאה. כך גם תהליך התיקון במקדש מתחיל מהמקום הנמוך של תיקון מאכל הבהמה. הניפוי והבירור של השעורים עד שמקבלים קמח דק, מגלה שבתוך תוכיות המקום החומרי והבהמי הנמוך, ניתן לגלות את הקמח הדק והנקי ממנו אפשר אפילו להקריב מנחה על המזבח, ובלבד שמנפים כראוי את החלקים הלא ראויים!
ממשיכה התורה לצוות שמיום זה של הקרבת העומר יש לספור שבע שבתות תמימות. כידוע, לא סופרים כמה ימים נשארו עד ליום החמישים, כלומר אין כאן מהלך של ציפיה וחיכיון ליום מסוים, אלא מהלך של התקדמות של יום אחרי יום. מורי ורבי הרב רא"ם הכהן מסביר שפעולת הספירה עצמה של הימים היא אמנם המעשה הסמלי שעליו אנו מברכים ושנותן לנו את "קריאת הכיוון", אבל למעשה מדובר בעבודה של יום שלם, ומי שילך באמת עם העבודה הזו לאורך היום, ממילא גם לא ישכח לספור כי הוא חי את זה באופן נוכח כל הזמן. הראיה לכך היא שמקפידים לספור בתחילת הלילה ובמיוחד בלילה הראשון, וזאת כדי שיהיו שבתות "תמימות". אם כל מה שצריך זה לספור אז לא משנה באיזה שעה זה, אבל אם מדובר בעבודה של יום שלם אנו רוצים שזה יהיה ממש מתחילתו.
כעת נוכל להבין את המהות של ימי ספירת העומר המתחילים ממש עכשיו. בליל הפסח התגלתה נקודת הסגולה הפנימית של עם ישראל, נקודה זו מכונה גם "שער הנ' (ה50)". זוהי נקודה שמעל לבחירה החופשית של האדם, והיא מבטאת את הבחירה של הקב"ה בעם ישראל, בלי קשר למעשיהם – "כי בנו בחרת מכל העמים". נקודה זו היא ה"מנוע" שמאפשר לעם ישראל להצליח בשליחותו העולמית – לגלות את הקדושה שבתוך עולם החומר כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש". אלא שבשביל להוציא את השליחות אל הפועל, הקדושה צריכה "לרדת" אל המציאות עצמה ולהופיע בה. נקודת ההתחלה היא בבחינת מאכל בהמה, עם ישראל שקוע ב"מ"ט שערי הטומאה" של מצרים. מהנקודה הזו מתחיל תיקון בן 7 שלבים, המכונים גם "שבע ספירות" שהן למעשה המידות הבסיסיות העומדות מאחורי מערכות היחסים השונות בעולמנו. כל שבוע יוקדש למידה אחרת – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. על מנת שהתיקון יהיה יסודי, כל אחד מהימים של כל אחד מהשבועות, יוקדש ל"תת מידה" של כל אחת מהמידות. לדוגמה היום הראשון של ספירת העומר המתחיל ממש עכשיו, יוקדש לתיקון החסד שבחסד. כאמור, זו גם הסיבה שאנו קוראים הלל בדילוג בשאר ימי הפסח, מאחר וברובד החיצוניות עדין לא הגענו אל התכלית השלימה ואנו רק בתחילת הדרך, אבל בלילה הזה אנו עושים את הצעד הראשון.
בלי נדר נשתדל לגעת בסיום כל אחד מהתרגילים לאורך ספירת העומר, בנקודה אחת שתחבר אותנו לעבודה של המידה של אותו היום, וזאת בהשראת הספר המומלץ "קראתיך" של ידידי ר' יהושע מילר.
ביום הזה, ניתן לומר שאנו חווים את *החסד שבחסד* – עצם היציאה לדרך המיוחדת הזו, הזכות לקבל על עצמנו את השליחות הזו, כל זה נובע מהבחירה האלוקית בנו מתוך אהבה טהורה שאינה תלויה במעשים שנעשה. זהו חסד שאינו מצפה לתמורה כלשהי אלא תנועה טהורה של טוב. מכח החסד הזה אנו יכולים להתחיל את התיקון של העולם החיצוני שלנו, וביממה הקרובה נשתדל לחפש היכן אנו יכולים להשפיע את *החסד שבחסד* גם לאחרים, ולהעניק להם ללא ציפיה לתמורה וללא תלות בשאלה אם מגיע להם או לא.
*נ.ב.*
מחכה לשמוע איך היה לך החג הזה 🙂
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate