לאחר ששתינו את הכוס השניה אותה החזקנו לאורך כל אמירת המגיד, הגיע הזמן לתפקיד השני של הפה בערב הזה…
"כעת ניגש למצוות האכילה. בשנים שעברו אכלנו את המצה לבדה ואת המרור לבדו, ורק ב"כורך" עשינו זכר למקדש ואכלנו אותם יחד. אבל השנה אנו עושים את הסדר לפי הסדר האמיתי, ולכן נכרוך את המצה והמרור ונברך עליהם ברכה אחת. אולי זה בא ללמד אותנו," אני פתאום מבין תוך כדי דיבור, "שכל זמן שלא הגענו לגאולה השלימה, לא יכולנו לראות באמת את הקשר בין המרורים המסמלים את צרות וקושי הגלות, לבין המצה המסמלת את אירועי הגאולה וההצלה, והיינו צריכים לברך על כל אחד בנפרד ואפילו נמענו מלהסב בזמן אכילת המרור. אבל כעת שאנו מסתכלים אחורה ויכולים ממש לראות כיצד כל אירוע שעברנו, אפילו שהיה מאוד קשה ומתסכל, היה בעצם שלב הכרחי בדרך לתכלית, עכשיו אנחנו יכולים לברך על המצה ומרור ביחד!".
אנו נוטלים ידים, מברכים על המצות "המוציא לחם מן הארץ", ואז כורכים את המצה עם המרור ומעט חרוסת ומברכים: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה וּמְרוֹרִים. כולנו מסיבים בנוחות על צד שמאל ואוכלים את ה"כריך" המופלא. עוצמים עינים ומתרכזים בלעיסה בדממה. מרגישים כיצד המצה, המכונה בזהר לחם אמונה ולחם רפואה, הולכת ומתפשטת בתוך הגוף שלנו, מדמיינים כיצד היא מנקה אותנו מזוהמת הנחש, מהשאור שבעיסה, מתחושת כוחי ועוצם ידי. מזכירה לנו שכשיש אמונה אנחנו באמת לא צריכים יותר מקצת קמח ומים, כי יש לנו אבא שדואג לכל צרכינו. טעם המצה משתלב נהדר בטעם המרור שמקבל נוכחות חדשה וטעם חדש. השילוב המפתיע ביניהם מגלה לנו שהמרור הוא לא באמת מר, אלא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה המסומל במצה.
"וכעת למנה העיקרית!" אני מחייך, לוקח חתיכה הגונה מבשר העגל הרך של קרבן החגיגה, ומברך: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת הַזֶּבַח. שאר המשתתפים חוזרים אחרי, וכולם מתענגים על הבשר המשובח.
"ועכשיו – הרגע שחיכינו לו רק 2,000 שנה!" אני מנתח את בשר קרבן הפסח לחתיכות ונזהר לא לשבור עצם. לאחר סיום הפרדת כל הבשר מהקרבן, אני מחלק אותו לכל בני החבורה. "שימו לב", אני נותן הנחיות, "גם כשיש מקדש אנחנו לא מוותרים על המאכלים המסורתיים של פסח שכולכם מחכים להם, שלא לדבר על הקינוח…", אני קורץ, "לכן אנחנו נברך עכשיו וכל אחד יאכל חלק מחתיכת הפסח שהוא קיבל, ואת השאר ישמור היטב בצד. כאשר נסיים את הסעודה ואת הקינוחים, ממש בחצות, נאכל את החתיכה האחרונה של הפסח ואחריה לא מפטירים אפיקומן, כלומר – לא אוכלים עוד שום קינוח ושום דבר כדי שטעם הפסח יישאר איתנו עד… שנה הבאה!". כולם מחייכים ואני מברך וכולם אחרי: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת הַפֶּסַח. שוב דממה, אני אוכל מבשר הפסח בעינים עצומות ומעיני יורדות דמעות. אני מדמיין שמבטי מתרומם דרך גג האוהל ומשקיף מלמעלה על רחבת האוהלים העצומה, והלאה על ירושלים כולה. אני ממש רואה בדימיוני את כל האנשים יושבים כל אחד במקומו בחבורתו, וכולם אוכלים ברגע הזה את קרבן הפסח. ושוב אני מרגיש כאילו יש רק קרבן פסח אחד משותף לכולם, וכאילו כולנו גוף אחד שאוכל אותו עכשיו.
המאכלים המסורתיים מוגשים לשולחן והאוירה קולחת. לאחר הקינוח אני מציץ בשעון, בעוד מספר דקות חצות הלילה בדיוק. "הגיע הזמן" אני מכריז. שוב אנו אוכלים בדממה את החתיכה האחרונה מקרבן הפסח. אני מתחיל לשיר את שיר המעלות, חושב על הלויים העומדים ומנגנים על 15 המעלות במקדש, ופתאום כל מילות המזמור מקבלות משמעות חדשה ונוכחת כל כך. צחוק ובכי משתלבים להם יחד כאשר אני מגיע למילים "הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו". לפתע אני שם לב שלא רק אנחנו שרים, אלא קולות נוספים מצטרפים. מכל האוהלים בוקעת השירה כמו מקהלה אדירה. אנו ממשיכים יחד אל ברכת המזון ושרים אותה יחד כולם, ואחר כך שותים כוס שלישית, ומברכים לפניה ואחריה. היין מביא איתו שמחה נוספת, אנו מוזגים את הכוס הרביעית, מחזיקים אותה איתנו ויוצאים מהאוהל. מסתבר שאותה תחושה בדיוק עברה אצל כולם, כי מכל האוהלים יוצאים אנשים אוחזים בכוס יין, מחבקים וצוחקים. נחשול אדיר של אנשים עולה אל גבעה קטנה המתרוממת מעל האוהלים ומשקיפה אל המקדש המואר, ונראה כאילו יש לו הילה הזוהרת על גבי חשכת הלילה. מסתבר שלא רק אנחנו יצאנו החוצה, כל תושבי ירושלים ואורחיהם יצאו גם הם מהבתים ועלו על הגגות. על אף שלא היה מנצח, הלוויים שהיו פזורים בחבורות השונות פצחו ברגע אחד בניגון ההכנה לשירת ההלל ואליהם הצטרפו כולם. אמרנו כולם? כן, כולם! 15 מיליון יהודים, שרים יחד את ההלל, ונדמה שעוד רגע והגגות ישברו מעוצמת השירה האדירה ומההתלהבות.
וכך אנו עומדים כולם, כאיש אחד בלב אחד, למרגלות המקדש המואר, שרים בתזמון מושלם ניגונים שכאילו הגיעו מעולם אחר, מזמן אחר. וכשאנו מסיימים את ההלל הרגיל ושותים את הכוס הרביעית, אנו מרגישים שכולנו רקמה אחת של חיים, אבל גם מרגישים שהשנה אפשר להגיע אפילו יותר גבוה מזה. אנו מוזגים את הכוס החמישית, מרימים מבט אל השמים, ולפתע נשמע קולו האדיר של הכהן הגדול: *"הודו לה' כי טוב!"* וכולנו עונים בשאגה: *"כי לעולם חסדו!"* וכך שורה אחרי שורה אנו מרגישים שאנו הולכים ומתייחדים עם הבורא ואורו של יחידו של עולם הולך ומאיר בנו, עד שנדמה שאין כבר שום הפרדה ושום ריחוק. עם סיום ה"הלל הגדול" אנו שותים את הכוס החמישית ומברכים עליה ברכה אחרונה, ואז רגע אחד של שקט ופתאום נשמע קולו של ילד קטן שאומר לאמו "השנה אנחנו באמת בירושלים הבנויה!", אנחנו מסתכלים אחד על השני ומתחילים לשיר יחד במנגינה המוכרת משנים עברו, והשירה והריקודים הולכים וממשיכים עד אור הבוקר: "השנה, השנה – בירושלים, השנה, השנה – בירושלים הבנויה!"
*************************
בימים האחרונים הלימוד שלנו הופיע בצורה שהיא יותר סיפורית, כנראה בשביל להמחיש לנו כיצד אמור להיראות חג הפסח, כאשר הוא "כסדר". אשמח לשמוע איך היתה לכם החוויה. למעוניינים, ניתן להדפיס את הסיפור כרצף אחד בקישור הזה: https://doronherzog.org.il/pesach . פרטי ההלכות מבוססים על פרק ח' בהלכות חמץ ומצה של הרמב"ם, ותיאורי ההתרחשות הם כמובן פרי הדימיון. האם האגדה יכולה להפוך למציאות? בשאלה הזו נעסוק בתרגיל הבא, ונגלה בינתים שהיא תלויה כמובן רק בדבר אחד: האם תרצו…
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate