אנו מסיימים את הדרשות על פסוקי ה"המגיד" עם הפסוק "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" ובאופן טבעי וספונטני מתחילים לדרוש את הפסוק בעצמנו. אחד מהמשתתפים מספר על התאנים המתוקות שצמחו בגינתו, השני על העיזים השופעות, השלישי על טיול הפריחה האביבי, ומתוך כך אנו נזכרים בניסים העצומים שהתרחשו במהירות גדולה כל-כך, וכיצד בתקופה כל כך קצרה עברנו ממציאות שבה "בית המקדש" היה ביטוי שרק ה"הקיצוניים המשיחיים" העלו אותו על שפתיהם, לבקשה שסחפה את העם כולו. מבט קל אל השעון הבהיר שהזמן טס כשנהנים, וחצות הלילה מתקרב. "אין ספק, המציאות עלתה על כל דימיון!", אני מסכם את רצף הזכרונות והסיפורים ששטפו את השולחן מפי המשתתפים. הילדים שישבו מרותקים כאילו מתעוררים מהחלום, ואחד מהם קורא: "זה מרגיש לי כאילו אנחנו בעצמנו יצאנו ממצרים ממש!". כל המשתתפים פורצים בצחוק מאושר ומרימים את הכוסות המלאות: "לחיי עם ישראל שנולד מחדש!".
סימון קל לנערים והם מחזירים את השולחן הארוך והנמוך אל מרכז החלל המרכזי שסביבו אנו מיסבים בנוחות, איש על פּוּפוֹ וספתו. השינוי החד גורם לכך שכאילו אנו רואים את השולחן בפעם הראשונה, וכולם מתבוננים בסקרנות מה יש בו. אני מצביע על בשר הפסח החם המונח בקערה בשלמותו, ומתחיל להסביר: "פֶּסַח זֶה שֶׁאָנוּ…", קולי נשנק. האמנם אנו זוכים בעצמנו לעשות את מה שחלמו עליו אבותינו במשך קרוב ל-2,000 שנה?? במה זכה דורנו שבכזו פתאומיות כאילו התעורר מחלום רחוק והתחיל לדרוש את מה שנראה כעת כל כך טבעי ומתבקש? נסתרות דרכי הבורא. מעודד ומחוזק אני ממשיך: "שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין, עַל שֵׁם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם". ולא רק על הבתים שלהם הוא פסח, אני חושב ונאנח, לא כל החברים זכו להגיע לרגע הזה, אבל אנחנו זכינו, אני נזכר. אכן פסח גם על בתי אבותינו וגם על בתינו שלנו. "מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין," אני מרים את המרור וממשיך, "עַל שֵׁם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם". "גם אנחנו אכלנו הרבה מרורים השנה", אומר בעצב אחי. רגע של דממה עצובה משתרר בחדר, אבל אז מבטי נופל על המצה. מצת היציאה והניצחון! אני מתעודד וקורא בקול: "מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִין, עַל שֵׁם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁלַּאֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם מִיָּד. וגם אנחנו זכינו לגאולה כהרף עין, אני ממשיך, כמו שכבר אמרנו מקודם – המציאות עולה על כל דימיון!". "וחוץ מזה גם אנחנו אפינו את המצות מהר מהר!!" קרא אחד הילדים הקטנים ושוב כל המשתתפים פורצים בצחוק משחרר.
"חבורה יקרה אין ספק שיש לנו כל כך הרבה על מה להודות!" אני קורא ובאופן טבעי כולם קמים ומתחילים לשיר ולרקוד את ניגוני ההלל המופלאים שלמדנו במקדש. אנו שרים את שני פרקי ההלל הראשונים שוב ושוב, רוקדים במעגלים סביב השולחן, עד שאנו מרגישים שהרגלים כבר מרחפות מעצמן. בסיום הריקודים המילים כאילו יוצאות מעצמן: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר *גְּאָלָנוּ* (!!) וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכֹל בּוֹ מַצָּה וּמְרוֹרִים!! וכולם עונים אמן וחושבים על המשך הברכה שנאמר במשך דורות עם בקשה לאכול מן הזבחים והפסחים, והנה אנו כבר לא צריכים לבקש, הגיע הזמן פשוט לעשות. "לחיי העם הזה!", אנו קוראים שוב, מברכים על היין ושותים בשמחה ובהתרוממות רוח בהסבה על צד שמאל.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate