אנו ממשיכים את המסע בכח הדימיון אל "ירושלים הבנויה". בתרגיל הקודם חווינו את הקרבת קרבן התמיד של בין הערבים, וכעת תקיעת החצוצרות מודיעה על פתיחת שערי העזרה. אנו מפלסים את דרכנו לכיוון הפתח, מולנו העזרה הולכת ומתמלאת. הלוויים מתחילים לסגור את השערים הגדולים, ואנו מרחק של מטרים ספורים בלבד… כמה צעדים מהירים והנה אנחנו בפנים, ורגע אח"כ אנו שומעים את קול נעילת השערים מאחורינו. הלויים מרגיעים את מי שנשאר בחוץ: אל דאגה, זוהי רק הכת הראשונה, אתם תהיו בכת השניה!
אנו מסתכלים סביבנו, מולנו נמצא המזבח ומעליו האש וענן ישר מיטמר בקו ישר אל השמים עד שנעלם מעיננו. מאחורי המזבח דלתות האולם העצומות, גובהן כעשרה מטרים, והן עשויות עץ כבד ומצופות זהב. נזכרתי שאת הדלתות האלה הכינו יהודים כצעד ראשון להקמת המקדש, כאשר עוד אף אחד לא דימיין את רצף האירועים הבלתי נתפס שהביא בתוך שנים ספורות לבניית המקדש כולו.
יהודי עם הדרת פנים שעומד לידי מסביר לנו, שלא משנה כמה מקריבים מגיעים בפועל, הפסח תמיד יישחט בשלוש קבוצות המכונות "כתות" כאשר בכל אחת יהיו לפחות 30 איש, וזאת כנגד הפסוק "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם". עם ישראל מכונה כאן ב-3 שמות, קהל, עדה וישראל, שהם למעשה ביטויים שונים לבטא את הרעיון של כלל ישראל, כל ביטוי מדגיש היבט אחר של כנסת ישראל. פתאום התמונה מתבהרת לנו ואנחנו משתפים את היהודי היקר: "אז בעצם יש כאן צעד נוסף בתהליך ההפיכה מפרט לכלל! קודם כל התמנינו לחבורה, ובכך עשינו את הצעד הראשון. עכשיו כל חבורה שולחת נציג אחד, וביחד אנחנו קהל, עדה וישראל!". חיוך גדול מתפשט על פני היהודי כאשר הוא מבין שקלטנו את העניין.
אבל אין זמן להאריך בדיבורים, הכהנים זריזים ומיד ניגש אלי כהן ושואל אותי – "אתה רוצה לשחוט בעצמך או למנות אותי שליח? "השאלה מפתיעה אותי, והרעיון לשחוט בעצמי מדגדג, אבל בכלל לא למדתי את הענין! "אני ממנה אותך לשליח, אולי עד שנה הבאה אוכל כבר לשחוט בעצמי…" אני עונה. עיני הכהן מאירות באהבה: "יפה מאוד! אני מברך אותך שמחשבתך תצא אל הפועל! כעת ניגש למצווה". בזריזות ובמיומנות מופלאה, הכהן משכיב את השה ומכניס את ראשו אל הטבעת הקבועה ברצפת העזרה. "הוא לא ירגיש כלום!" הוא קורץ אלי. "תכוון לצאת ידי חובה בברכה!". הוא מברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על שחיטת קרבן פסח" ובתוך שניה הסכין כבר מונפת ביד אחד והיד השניה מצמידה מזרק עשוי זהב טהור, מעין כוס גדולה עם תחתית מחודדת וידית ארוכה. הוא מצמיד אותה אל הצוואר כך שזרם הדם הראשוני נקלט בתוכו. לא עברו שניות ספורות והמזרק כבר עובר אל הכהן העומד לשמאל הכהן שלנו, וממנו ממשיך אל הכהן הבא בשרשרת אנושית שמגיעה עד למקום המזבח. המזרקים עוברים כל כך מהר עד שבכלל לא ניתן להבחין בהם, זה נראה כמו פס זהב ארוך ומופלא. מולנו שורה נוספת של כהנים ובידיהם מזרקי כסף, ואני מדמיין את הציפורים המביטות אל העזרה מלמעלה ורואים את המחזה המופלא הזה, פס זהב, פס כסף, פס זהב, פס כסף וכן הלאה….
הכהן העומד ליד המזבח שופך את הדם לכיוון יסוד המזבח ומחזיר את המזרק הריק אל הכהן שלידו, וכך הלאה. עד שהספקתי להבין מה קורה, הכהן כבר סיים לשחוט גם את העגל המיועד לקרבן חגיגת הפסח. "זהו," הוא אומר, "קחו אותם אל הקיר יש שם ווי תליה, יש שם לוי שיסביר לכם מה לעשות". אני ואחי שהתלווה אלי לכל התהליך, מזדרזים ונושאים את הבהמות שנראות כאילו הם ישנות וחולמות חלום מתוק. "זכיתם!" אני לוחש להם, ולרגע נדמה לי כאילו חיוך מתפשט על פניהן. אנו מצליחים לתפוס את שני ווי התליה האחרונים על הקיר, והזוג הבא כבר תופס מקל אותו ישימו על הכתפים ועליו יתלו את הקרבנות. הלוי מסייע לנו להפשיט את העור ובמיומנות הוא קורע את בטן השה ומוציא את האיברים הפנימיים. הוא שוטף אותן, ואת החלבים הוא שם בקערה גדולה שעליה הוא בוזק מלח. "החלבים האלו נקראים "אמורים" והם המשובחים ביותר בבהמה! הם אסורים באכילה ומיועדים להקרבה", הוא מסביר לנו. "תתקרבו לְכֶבֶשׁ המזבח מהכיוון הזה", הוא מצביע, "תנו את הקערה לכהן והוא ידאג להקטיר אותם באש המזבח. אנרגיית החיים המשתלשלת מהעולמות העליונים ומחיה את הבהמה דרך דם הקרבן וחלביו, תותמר ותשחרר מהחיבור אל הגוף, ובכך הקרבן כולו ואתם יחד איתו, תזכו לחיבור מחודש אל שורש החיים!" הוא ממשיך להסביר. "את פעולת ההיקשרות תמשיכו הלילה כאשר תזכו לקיים את מצוות אכילת הפסח ובכך תהפכו בעצמכם למעין אש המזבח!". אנו פוערים פה למשמע ההסבר ומתרגשים מעוצמת האירוע, כאשר ברקע תזמורת הלויים ממשיכה לנגן ולשיר את שירי ההלל. "עכשיו מהרו, עוד מעט אנחנו פותחים את הדלתות ומכניסים את הכת השניה!".
אנו מתקרבים לכבש המזבח ומושיטים את הקערה לכהן. גם כאן יש שרשרת אנושית שמעבירה את קערות האמורים עד לראש המזבח ומשם הכהן זורק אותם אל האש. אנו מביטים אל האש ונדמה לנו שיש לה צורה המזכירה אריה.
מסוחררים מהתרגשות אנו מתקדמים אל כיוון הפתח, נושאים בידינו קופסאות מיוחדות ובהם בשר הקרבנות. השערים נפתחים והלוויים קוראים בקול "תנו להם לצאת ורק אחר כך תיכנסו". באופן מפתיע סדר מופתי נשמר, כמו בקריעת ים סוף הקהל העצום שהיה נראה שעומד דחוק, מפנה לנו מקום בנחת ואנו עוברים באמצע בשביל שנפער בין האנשים ומוביל אותנו אל שערי הר הבית. רוח נעימה מרגיעה אותנו כאשר אנו עושים את צעדינו בחזרה אל האוהל, מחכים במתח לתרגיל הבא שיישלח מחר… 😉
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate