אנחנו מתקדמים על ציר הזמן. לאחר שנטהרנו באפר הפרה האדומה והתמנינו על שה לקרבן הפסח כחלק מחבורה, ובכך הסכמנו וביקשנו להפוך להיות חלק מהכלל שיוולד מחדש, אנו מגיעים אל היום הגדול, חג הפסח, י"ד בניסן. יחד עם כל עם ישראל מהעולם כולו, (כ-16 מיליון איש נכון לכתיבת שורות אלו!), אנו מתכנסים לירושלים. מתי בדיוק נגיע לירושלים? האם כמו עולי הרגל בעבר נעזוב את ביתנו מספר ימים או אפילו שבועות לפני החג ונתכנס בירושלים לפסטיבל גדול? או שיהיה מערך היסעים של מטוסים, אוטובוסים ורכבות שיביאו את כל עולי הרגל ביעילות (ובטהרה!) ישירות אל הר הבית, כך שנוכל לשרוף בבוקר את החמץ בבית ובצהרים כבר להיות בירושלים?.. אני מאמין שהשאלות המעשיות יגיעו אל פתרונן ברגע שבו נבקש להידרש לכך… לצורך התרגיל, נדמיין שאכן שרפנו בבוקר את החמץ בבית, עלינו על רכבת (טהורה!) עם כל המשפחה והגענו לירושלים. כאן מחכים לנו הבהמות שהזמנו מבעוד מועד לקרבנות החג, יחד עם שה הכשר לקרבן פסח שהתמנינו עליו מבעוד מועד יחד עם כל בני המשפחה/החבורה.
מקוואות מהודרים עם אלפי חדרי טבילה באוירת ספא, הגיינים, נקיים, מתוקתקים ומעוצבים עד לפרט האחרון בסגנון כפרי טבעי, מזמינים אותנו להיוולד מחדש לקראת העליה אל ההר. אנו בוחרים אם להיכנס למקווה קר, פושר או חם, ויוצאים ממנו בתחושת נקיות גופנית, נפשית ונשמתית. לובשים את בגדי החג ומסתכלים בשעון: בקרוב חצות היום! הגיע הזמן לעלות!
החבורה מתמקמת באוהל המיוחד שהוקם עבורנו בשטח המיוחד שהוכשר לכך מסביב להר הבית, יחד עם עשרות אלפי אוהלים גדולים אחרים. כל חבורה שולחת נציג אחד, ואנחנו נבחרנו להיות הנציגים של החבורה שלנו. איזו זכות! ביד אחת אנחנו מחזיקים את הרצועה שקשורה לשה שישמש אותנו לקרבן הפסח, וביד שניה רצועה הקשורה לעגל רך ומדושן, שישמש עבור קרבן החגיגה. לצורך העניין נניח שהשנה פסח לא חל בשבת, כך שנוכל לחגוג עם קרבן החגיגה ואת הפסח נאכל לשובע לאחריו! מלבדם, במכלאה קטנה הצמודה לאוהל מחכים לנו עוד מספר בהמות אותם נקריב מחר, ביום טוב הראשון של חג המצות. אחת מהן תוקרב לעולה כקרבן ראיה, אחת תוקרב שלמים כקרבן חגיגה, ועוד אחת תוקרב גם היא כקרבן שלמים עבור השמחה היתירה. לסעודת החג הגדולה נזמין גם לויים ועניים שהתקבצו גם הם לכאן ואין להם אפשרות לרכוש בהמות משל עצמן, ובכך השמחה תהיה אמיתית! בהמשך חול המועד נקריב עוד מספר קרבנות שנדבנו להביא במספר הזדמנויות במהלך החורף ולא התאפשר לנו לעשות זאת עד עכשיו.
אנו עולים בדרך המיוחדת המביאה אותנו עד למקום המקדש, אוחזים ברצועות הקשורות לבהמות. אנו מתקרבים להר הבית ומול עיננו מתנשא המקדש בכל הדרו ויופיו. אל שערי הר הבית אנו מגיעים בדיוק כאשר השמש מעלינו, עוד מספר דקות יוקרב קרבן התמיד של בין הערבים! אנו שומעים את שירת הלווים מלווה בעשרות כלי נגינה המשמיעים צלילים שלא ניתן בכלל לדמיין שהם אפשריים. אנו עוצמים את העינים ומתענגים על הצלילים הרוטטים בכל הגוף, מרגישים שהוא מתחיל לאבד את משקלו ואנחנו כאילו מרחפים.
עם סיום הקרבת התמיד אנו יודעים שעוד רגע יכנס הכהן להיטיב את הנרות ולהקטיר את הקטורת של בין הערבים. ואכן, תוך מספר דקות ריח מופלא עוטף אותנו. הקהל העצום משתתק לפתע, מופתע מעוצמת החוויה. אפילו הבהמות הרבות שנמצאות כאן איתנו משתתקות, ואחרי כמה שניות מתחילות להתעטש… אומרים שהריח מגיע עד ליריחו. לא ניתן להסביר זאת במילים. הנשמה מתרחבת, ואם מקודם הגוף הרגיש קליל, כעת הוא פשוט אינו מורגש! אנחנו מעל המקום ומעל הזמן, אין שום הרגשת דוחק, להיפך, זה כאילו רק אנחנו כאן. הרגע הזה יכול להמשיך לעולם, ואין לנו שום רצון ושום מחשבה מלבד עונג צרוף.
ואז, תקיעת חצוצרות מעירה אותנו מן החלום. מה יקרה כעת? נשאיר זאת לתרגיל הבא, ובינתים אני מזמין אותך לקחת עוד 10 שניות של עיניים עצומות, ולהמשיך את הדימיון הזה… התרגלנו לומר בליל הסדר שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא *יצא ממצרים,* האם באפשרותך לראות עצמך כאילו *נכנסת לירושלים?*
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate