אנו נמצאים בתהליך הלימוד וההתבוננות על ההכנות המעשיות לקראת הקרבת קרבן הפסח, הן ברמה הנשמתית בבית מקדש של מעלה, והן ברמה המעשית גופנית לכשהדבר יתאפשר בע"ה. כאמור, הפעולה הראשונה בנוסף להיטהרות היא המינוי על קרבן פסח כחלק מחבורה. בתרגיל האחרון ראינו את ההיבטים ההלכתיים והמעשיים, והיום נתבונן עוד על המשמעות הרוחנית של הלכה זו, באמצעות לימוד פיסקה של הרב קוק, מתוך הספר עולת ראי"ה על סידור התפילה.
וכך מסביר הרב קוק את עניין המינוי: "וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָו" – הַקֶּשֶׁר הָאַמִּיץ הַזֶּה, שֶׁאַחְדוּתָהּ שֶׁל הָאֻמָּה תּוֹפִיעַ בָּהּ עַל כָּל הַפְּרָטִים, בְּצוּרָה אַחְדוּתִית מַמָּשׁ, הָעוֹלֶה לְמַעְלָה מִכָּל צוּרָה קִבּוּצִית הַמִּתְאַחֶדֶת…
ראשית מסביר הרב קוק את הפעולה שעושה קרבן הפסח. קרבן הפסח יוצר "קשר אמיץ" בין כל החלקים של האומה, כלומר האנשים הפרטיים, והופך אותם להיות דבר אחד. בפיסקה אחרת מדגיש הרב קוק שלא מדובר באחדות רגילה, כמו שניתן למצוא באומות אחרות, ששם האחדות היא תוצאה של "הסכם קיבוצי" שמטרתו להביא תועלת גדולה לכל הפרטים באמצעות שיתוף הפעולה ביניהם. זוהי אחדות תועלתנית שנובעת מהאינטרס האישי של כל פרט למענו הוא מוכן "לוותר" על דברים מסויימים כדי לחזק את הכלל. בעם ישראל מדובר על אחדות מסוג אחר לחלוטין, גבוהה יותר "מִכָּל צוּרָה קִבּוּצִית הַמִּתְאַחֶדֶת".
האחדות הזו, מסביר הרב קוק, נובעת מהופעה של קדושה שהופכת את הפרטים השונים של עם ישראל "לִהְיוֹת כְּאִישׁ אֶחָד מַמָּשׁ"! בעם ישראל יש פלא שאין באף עם אחר. כמו שלכל איבר בגוף ברור מאוד שהוא חלק מגוף שלם, הוא לא יכול להתנתק ממנו ולא יכול לפעול באופן שפוגע בגוף כולו, הוא תלוי בגוף והבריאות האישית שלו מושפעת ומשפיעה על בריאות הגוף כולו, כך בעם ישראל ישנו פלא שבאמת כל ישראל הם כביכול איש אחד! אמנם בימינו אנו חווים את התחושה הזו בצורה מוחשית בעיקר בעת מלחמה וכד', אך למעשה התחושה הזו מושרשת בקרבן פסח הראשון שנעשה במצרים, ואמורה להתחדש וכנראה גם להיות מורגשת ומוחשית, בכל שנה ושנה כאשר מתכנסים לירושלים לעשות את הפסח ביחד!
לתופעה הזו יש גם משמעות הלכתית כפי שממשיך הרב קוק: "עַד שֶׁקָּרְבַּן הַיָּחִיד שֶׁל כָּל אֶחָד נֶחְשָׁב כְּקָרְבָּן צִבּוּר". כפי שהארכנו להסביר בלימוד פרשיית החודש, לקרבן הפסח יש מאפיינים מצד אחד של קרבן יחיד, ומצד שני הוא נעשה בציבור בזמן אחד כמו קרבן ציבור. ה"ערבוב" הזה בין מאפייני קרבן היחיד למאפייני קרבן הציבור נובע בדיוק מהרעיון הזה – יש כאן אוסף של אנשים שמתאחדים באותו "קשר אמיץ" ועליון והופכים להיות איש אחד! אז כל אחד מביא את הקרבן שלו אבל כולם מביאים ביחד, ואז יוצא שאותו "איש אחד", שנכנה אותו כנסת ישראל, מקריב את הפסח ממש כמו קרבן ציבור שמובא כקרבן בודד ע"י העם כולו שמממן אותו וממנה את נציגיו להקריב אותו.
כדי שהתהליך הזה יוכל להתרחש, ממשיך הרב קוק להסביר – צָרִיךְ הוּא הַזְמָנָה מְיֻחֶדֶת, וְהַסְכָּמָה עֲצוּמָה לְהִתְקַשֵּׁר בְּעֹמֶק הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל נִשְׁמַת הָאֻמָּה הַפְּנִימִית. כדי להפוך להיות חלק מאותו גוף גדול, אני צריך להיות מוכן להיכנס לתוך התהליך הזה. אני צריך לצאת מעצמי ולהפוך להיות חלק ממשהו גדול יותר. הצעד הראשון תלוי באדם: זוֹהִי פְּעֻלַּת הַמִּנּוּי שֶׁבְּפֶסַח, הַמְּחַזֵּק אֶת רֹשֶׁם הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַהַסְכָּמָה הַנִּפְלָאָה הַזֹּאת. "וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָו."
המינוי על הפסח כחלק מחבורה, הוא הצעד הראשון שהאדם עושה בצורה בחירית ומודעת, לצאת מעצמו ולהיות חלק ממשהו גדול יותר. בין אם זה חבורה רק של המשפחה ובין אם זו חבורה של כמה משפחות או סתם כמה אנשים שהתחברו יחד אפילו שרירותית – את הפסח לא עושים לבד! בשביל להיות חלק מהכלל אתה חייב לצאת מעצמך ולעשות את הצעד הראשון של חיבור לאנשים אחרים. ייתכן שזהו יישום של עיקרון אותו נראה במהלך חודש אייר, והוא "אתערותא דלתתא" – כלומר התעוררות של רצון מצד האדם, שהיא בפועל צעד קטן, אך היא גורמת ל"אתערותא דלעילא" שזו היא התעוררות רוחנית עצומה שמגיעה "מלמעלה" ויוצרת שינוי עצום במציאות. ההתמנות לחבורה היא צעד קטן מאוד מצד האדם הפרטי, אך היא מעוררת אולי את אותו "קסם" רוחני עצום שהופך את כל ישראל להיות בבחינת "איש אחד".
כמו כן, ניתן אולי לומר שאותם אנשים שהתמנו יחד לחבורה, מחוברים בקשר אישי ומשפחתי לאנשים אחרים וכן הלאה, כך שלמעשה אתה מתחבר פה לרשת גדולה שכל ישראל מחוברים אליה. בכל אופן התודעה היא תודעה שאני חלק ממשהו גדול יותר, שנקרא "חבורה". השלב הבא כבר יעשה במקדש עצמו כאשר החבורות כולן יתחברו למשהו עוד יותר גדול כפי שנראה בהמשך, אבל ללא אותה הסכמה בסיסית, ללא המינוי על קרבן הפסח, לא יתבצע תהליך החיבור הזה.
בפסח מצרים עם ישראל נולד בחצות הלילה. מה שהתגלה וירד לעולם הוא הרעיון של "כנסת ישראל" מציאות אחדותית שכוללת בתוכה את כל הפרטים כאיש אחד. זו מציאות שיש לה קיום בפני עצמה, זו לא רק הסכמה מעשית להתארגן יחד על פתרונות כמו צבא וכבישים כפי שיש באומות אחרות. בכל שנה ושנה כאשר מגיעים למקדש ועושים את הפסח יש כאן מעין "יום הולדת" או לידה מחדש, של אותו רעיון כללי של "כנסת ישראל".
אמנם ראוי להעיר שלהלכה ניתן לשחוט את הפסח על אדם אחד אם הוא מסוגל לסיים את כל השה, אך עדין זה יוגדר כחבורה שיש בה אדם אחד, ולא שחיטה של קרבן יחיד רגיל שמובא ע"י הפרט.
לסיום, אני מזמין אותך לעצום עינים ולדמיין את עצמך כתא קטן על גוף גדול, או עלה קטן על עץ גדול, אותו קשר אמיץ, אותה אחדות עליונה שכוללת בתוכה את כל חלקי עם ישראל, ועומדת להתחדש ברמה הנשמתית לכל הפחות, בחצות הלילה של פסח הקרוב. מצליח לך להרגיש משהו מההרגשה הפנימית הזו?
אשמח לשמוע.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate