בתרגיל הקודם ראינו את התמונה הגדולה של תקופת בית שני שהתחילה רחוק מאוד מהפוטנציאל שהעידו לה חזונות הנביאים, וקיבלה הזדמנות נוספת בעקבות התעוררות הניצוץ הנשמתי אצל יחידים שגזירות היוונים "הביאו אותם אל הקצה".
היום נראה את השתלשלות המרד לאור הרקע הזה. ביום *כ"ה בכסלו,* בשנת 145 למניין היוונים (167 לפנה"ס), חיללו היוונים את המזבח בבית המקדש כאשר התחילו להקריב קרבנות לאליל זאוס אותו הציבו עשרה ימים קודם בבית המקדש! מה גרם להם לעשות זאת דווקא בתאריך הכל כך משמעותי של כ"ה כסלו?
כזכור בתחילת הסדרה על חנוכה ראינו שתקופה זו נקבעה כחג ע"י אדם הראשון, להודות לבורא על מחזוריות הטבע והתחדשות האור (התארכות הימים אחרי שיא החורף), ואח"כ אומות העולם הפכו חג זה לחג אלילי. נראה שאותו דפוס חוזר כאן – עם ישראל מקים את המקדש הטהור לעבודת ה', והיוונים מחללים אותו לעבודה זרה באותו תאריך שבו חיללו את חג האור המקורי של אדם הראשון והפכו אותו לחג של עבודה זרה.
המרד פורץ ויהודה המקבי (מלשון "מקבת" = פטיש) אוסף את אחיו ואנשיו ומתארגן להתקפה הראשונה. יש לזכור ש"מרד החשמונאים" הוא כינוי לתקופה ארוכה בת 30 שנה (!!) שכללה קרבות רבים, עליות וירידות. טיהור המקדש ונס פך השמן התרחשו לאחר 4 קרבות מרכזיים שהסתיימו בניצחון מוחץ של יהודה המקבי ואנשיו, ביום כ"ה בכסלו כמובן, כאשר המקבים רואים סמליות רבה בכך שהם מטהרים את המקדש באותו יום בו חיללו אותו היוונים 3 שנים קודם.
אין זה המקום להיכנס לפרטים הטקטיים והאסטרטגיים של קרבות המקבים, ומי שמעוניין להעמיק בנושא אני ממליץ על ההרצאה ביוטיוב "גרשון בר כוכבא – גבורה יהודית בימים ההם בזמן הזה" ועל החוברת "מגילת חנוכה" של ד"ר חגי בן-ארצי. הנקודה שאני מבקש להתמקד בה היא התודעה מתוכה פועלים המקבים.
כאשר אנו קוראים את ספר חשמונאים א, אנו יכולים לראות בצורה ברורה כיצד למקבים היה ברור שמבחינה צבאית ריאלית, אין להם בכלל סיכוי לנצח! שוב ושוב הם מתמלאים פחד כאשר הם רואים את הכוחות האדירים המונים עשרות אלפי חיילים, סוסים ולעיתים גם פילים, ושוב ושוב יהודה מחזק אותם בדברי אמונה. נראה לדוגמה את נאום יהודה לפני הקרב השני בבית חורון אל מול צבאו הענק של סירון (חשמונאים א פרק ג):
וַיַגִּיעַ עַד מַעֲלֵה בֵּית חוֹרוֹן וַיֵּצֵא יְהוּדָה לִקְרָאתוֹ בִּמְתֵי מְעַט: וְכִרְאוֹתָם אֶת הַמַּחֲנֶה הַבָּא לִקְרָאתָם אָמְרוּ לִיהוּדָה: "אֵיךְ נוּכַל אֲנַחְנוּ הַמְּעַטִּים לְהִלָּחֵם עִם הֶהָמוֹן הֶחָזָק הַזֶּה וַאֲנַחְנוּ עָיַפְנוּ לֹא אָכַלְנוּ הַיּוֹם?!". וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: "נָקֵל כִּי יִסָּגְרוּ רַבִּים בִּידֵי מְעַטִּים וְאֵין מַעֲצוֹר לפְנֵי שָׁמַיִם לְהוֹשִׁיעַ בְּרַבִּים אוֹ בְּמַעֲטִים: כִּי לֹא בְּרֹב חַיִל נִצְחוֹן הַמִּלְחָמָה וּמִן הַשָּׁמַיִם הַגְּבוּרָה: הֵם בָּאִים אֵלֵינוּ בְּרֹב גַּאֲוָה וּפֶשַׁע לְהַשְׁמִיד אוֹתָנוּ וְאֶת נָשֵׁינוּ וְאֶת בָּנֵינוּ וְלָבוּז אוֹתָנוּ: וַאֲנַחְנוּ נִלְחָמִים עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ וְעַל תּוֹרָתֵנוּ: וְהוּא יָגוּף אוֹתָם לְפָנֵינוּ וְאַתֶּם אַל תִּרְאוּ מִפְּנֵיהֶם:" וְכַאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר נָפַל עֲלֵיהֶם פִּתְאוֹם וַיִּנָּגֶף סֵיְּרוֹן וּמַחֲנֵהוּ לְפָנָיו:
ולפני הקרב השלישי מול צבאו האדיר של לוסיאס, מתואר כיצד הם מתכנסים במצפה, מתפללים, צמים, לובשים שק, קוראים בספר התורה ודורשים מהקב"ה את התערבותו במלחמה:
וַיָּבִיאוּ אֶת בִּגְדֵי הַכְּהֻנָּה וְאֶת הַבִּכּוּרִים וְאֶת הַמַּעְשְׂרוֹת וְיַעֲמִידוּ אֶת הַנְּזִירִים אֲשֶׁר מִלְּאוּ אֶת הַיָּמִים: וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל אֶל הַשָּׁמַיִם לֵאמֹר: מָה נַעֲשֶׂה לְאֵלֶּה וְאָנָה נוֹלִיךְ אוֹתָם?! וּמִקָּדְשְׁךָ נִרְמָס וְנִטְמָא וְכֹהֲנֶיךָ בְּאֵבֶל וּבְשֵׁפֶל: וְהִנֵּה גּוֹיִם נֶאֶסְפוּ עָלֵינוּ לְהַשְׁמִידֵנוּ אַתָּה יָדַעְתָּ אֲשֶׁר יַחְשְׁבוּ עָלֵינוּ: אֵיךְ נוּכַל לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם אִם לֹא אַתָּה תּוֹשִׁיעַ לָנוּ:
אמנם אין ספק שיהודה המקבי היה מצביא דגול ומנהיג מיוחד במינו, אך עלינו לזכור שעיקר מנהיגותו היתה רוחנית! גם אם פעל בדרכים חכמות מבחינה צבאית טקטית, כח האמונה הוא הכח העיקרי שאיפשר ליהודה ולצבאו להיכנס לשדה הקרב שוב ושוב בנחיתות, ולהביס את הצבאות היווניים האדירים בידיעה ברורה שלמעשה מי שנלחם עבור היהודים הוא הקב"ה בעצמו, אלא שהוא עושה זאת באמצעות ובזכות מסירות הנפש והאמונה של אותם לוחמים. אין ספק שלאמונה האדירה והעוצמתית הזו היה גם אפקט פסיכולוגי עצום על היוונים שנפל עליהם פחד היהודים והם פשוט ברחו מפניהם.
בספר חשמונאים ב' (אשר נכתב מחוץ לארץ ישראל) שמדגיש עוד יותר את ההיבטים הרוחניים והדתיים של המרד, מופיעים גם תיאורים מדהימים על התגלויות שמימיות סביב הקרבות, שסייעו למקבים בפועל! לדוגמה: "וַיְהִי כִּי חָזְקָה הַמִּלְחָמָה, וַיַּרְא לָאוֹיְבִים דְּמוּת *חֲמֵשֶׁת אֲנָשִׁים רוֹכְבִים עַל סוּסִים בַּשָּׁמַיִם,* וְרֶסֶן זָהָב בְּפִיהֶם, הוֹלְכִים לִפְנֵי מַחֲנֵה הַיְּהוּדִים. וּשְׁנַיִם עוֹמְדִים עַל יַרְכְּתֵי יְהוּדָה וּמְגִנִּים עָלָיו בְּחַרְבוֹתֵיהֶם מִכָּל פֶּגַע. וַיֹּרוּ חִצִּים וּבְרָקִים עַל הָאוֹיְבִים, עַד כִּי אֹפֶל כִּסָּה אֶת פְּנֵיהֶם, וַיָּהֹם אֶת מָעָרְכוֹתָם."
זהו כבר תיאור ניסי המזכיר לנו תיאורים מתוך התנ"ך עצמו על מלחמות בהם הקב"ה התערב באופן ניסי כדי לעזור לישראל (כמו למשל ביציאת מצרים, במלחמה מול יבין מלך כנען ועוד). אך למעשה לא מדובר בהבדל מהותי, מאחר וליהודה ולצבאו היה ברור שהקב"ה נלחם להם, בין אם זה "מתלבש" במלחמה "הטבעית" ובין אם זה קורה בצורה ניסית, אחת היא.
אם כך, אנו רואים שהמרד אשר פרץ בעקבות התעוררות נשמתית חזקה, המשיך בתודעה רוחנית שלמעשה מי שנלחם כאן את מלחמתו הוא הבורא בעצמו, ואילו המקבים הם רק שליחיו עלי אדמות. נקודה זו קיבלה ביטוי מוחשי בסיפור על נס פך השמן שמראה באופן מוחשי שאמנם כלפי חוץ נראים הקרבות כהתגוששות "טבעית" בין צבאות, אך באמת מי שנלחם כאן היה הבורא בעצמו וכל מהלך המרד הוא בעצם מהלך על טבעי ניסי! ללא ספק לשמן ולמנורה יש עוד משמעויות חשובות רבות בהם ניגע במהלך החג, אך נראה שעצם הנס שאירע דווקא במקדש, איפשר להאיר גם במשך הגלות ולדורות את הרעיון שלא מדובר במלחמה רגילה אלא במלחמת ה' המופיעה דרך מעשי האדם.
מה היה סופם של המקבים? את זה נראה בתרגיל הבא.
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות פרסום, אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate