בתרגיל הקודם ראינו את המדרש שמספר על החג הקדום שתיקן אדם הראשון באותו הזמן שחל חג החנוכה, כאשר ראה את ימי החורף מתקצרים עד לשיא, ואז הולכים ומתארכים. הזכרנו שאלו הימים החשוכים ביותר בשנה כי בנוסף להתקצרות הימים גם אור הירח בלילה הולך ופוחת לקראת סוף החודש.
דבר זה גורם לכך שיש צורך בהדלקת אור ואש, ברמה הטכנית הפשוטה וגם ברמה הסמלית והמהותית. ואכן, אומרת הגמרא שאדם הראשון תיקן את החג לשם שמים, אך אח"כ באו גויים והפכו את זה לחג אלילי שבו מרבים באור ואש על מנת "לסלק" את החושך של החורף.
יוצא מכך שאין זה מקרי שבאותה תקופה של חג החנוכה ישנם חגים נוספים באומות העולם (עד ימינו!) שקשורים גם הם בהדלקת אור בשיא החושך, אך כעת אנו יודעים מהו המקור המתוקן ומהו העיוות שהתגלגל מזה.
אך מסתבר שבארץ ישראל הטבע מסתנכרן בצורה מדויקת עם התנועה האסטרונומית של החורף והחושך. התקופה שבין סוכות לחנוכה, היא תקופת מסיק הזיתים. זהו הפרי האחרון משבעת המינים שנאסף ובכך מסתיימת לה סופית השנה החקלאית. לכן, אנו מוצאים במשנה מחלוקת לגבי השאלה עד מתי אפשר להביא ביכורים:
מִן הַחַג (הכוונה לסוכות) וְעַד חֲנֻכָּה, מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא:
כלומר, מוסכם שניתן להביא ביכורים עד לחנוכה, וזאת כאמור מאחר ועונת המסיק מסתיימת אז וממילא זהו זמן להביא ביכורים. אך יש מחלוקת האם ניתן לקרוא "מקרא ביכורים" (מספר פסוקים שהיו אומרים בעת הבאת הביכורים) בתקופה שבין סוכות לחנוכה. מסבירים הפרשנים על פי הגמרא (פסחים לו ע"ב) שקריאת מקרא ביכורים צריכה להיות דווקא בזמן שיש שמחה, כמו שכתוב בפסוק "ושמחת בכל הטוב", והחג שבו אנו שמחים באסיף היבול הוא חג הסוכות. לכן לדעת תנא קמא וכך נפסק להלכה – אחרי סוכות אפשר להביא אך בלי לקרוא, כי זה כבר לא זמן שמחה, ואילו לפי ר' יהודה בן בתירא אפשר גם להביא וגם לקרוא וכנראה הוא סובר שהקריאה אינה תלויה בזמן השמחה אלא בזמן הביכורים עצמם. (כך מסביר הרמב"ם).
בכל אופן יוצא מזה שמבחינה חקלאית חנוכה הוא זמן סיום מסיק הזיתים, חג ביכורי השמן, וזה כל כך מתאים שכאשר נמצאים בתקופה בשנה שבה יש הכי הרבה חושך והכי צריך להדליק אור, מגיע השמן החדש מהיבול של השנה ואיתו ניתן להדליק את האור, ובוודאי שזהו זמן שמח ומרגש מאוד.
חג זה מצטרף למעשה לשאר חגי הביכורים אותם נראה לאורך השנה: הפסח הוא חג ביכורי השעורה, שבועות חג ביכורי החיטה, ט"ו באב חג ביכורי הענבים וכמובן סוכות שהוא חג האסיף באופן כללי וכנראה שבמהלכו או לקראתו התרכזה עיקר הבאת הביכורים מפירות שבעת המינים.
אם כך אנו רואים שורש קדום נוסף לחג החנוכה שקשור לשמן, הרבה לפני מלחמות החשמונאים ונס פך השמן – זמן שמחה חקלאי ארץ ישראלי של סיום סופי של השנה חקלאית, סיום אסיף ה"יצהר" והפקת ביכורי השמן החדש, בדיוק בזמן להאיר את חשכת החורף.
נקודה זו של חיבור טבעי למקצב החקלאי הארץ ישראלי נעלמה למעשה עם היציאה לגלות והניתוק מאדמת ארץ ישראל. ואולם כעת כשאנו חוזרים לחגוג את חנוכה בארץ ישראל אחרי שנות הגלות הארוכה, כדאי לפקוח עינים ולראות את עצי הזית השופעים פרי בתקופה זו שלפני החנוכה ולדמיין כיצד בתקופת המקדש היו אוספים את הזיתים המשובחים ביותר בתקופה זו על מנת להכין מהם שמן זית טהור להדלקת המנורה, דבר שוודאי ראוי לשמוח בו ולחגוג אותו!
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות פרסום, אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate