הארכנו להתבונן בתרגיל הקודם במשמעות הידיים וחשיבות הטהרה שלהם בבוקר כתהליך כניסה לסדר היום המקדשי של אדם החי בתודעת המקדש, בבחינת הכהן המקדש ידיו ורגליו בכיור לפני כניסתו למקדש. ואולם גם ציינו את ההבדל המהותי והוא שבמקדש היו מקדשים גם *את הרגלים* ולא רק נוטלים את הידיים כפי שאנו עושים מחוץ למקדש. היום ננסה בע"ה להתבונן על משמעות הרגליים ומתוך כך נתפלל שתתבהר לנו התשובה לשאלה – מדוע יש לקדש גם אותן בכניסה למקדש?
המקור הראשון בו אנו מוצאים קשר בין קדושת המקום לבין הרגלים הוא בהתגלות הסנה למשה רבינו: שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. גם כאשר התגלה המלאך ליהושע בן נון הוא נדרש להוריד נעל (אם כי רק אחת). ניתן להציע הסברים שונים לציווי להוריד את הנעלים כאשר דורכים ב"אדמת קודש". נראה לי שההסבר הפשוט הוא שהאדם נוצר מן האדמה (ולכן הוא נקרא כך). במקור הם היו מציאות אחת, האדמה היתה חומר זך וטהור ליצור ממנו את האדם ולנפוח בתוכו נשמה שהיא ניצוץ אלוקי. ממילא החיבור הישיר בין האדם לאדמה הוא טבעי ומתבקש, וניתן לשער שהחיבור הזה מזין את האדם ברמה כלשהי, כאשר כפות הרגלים משמשות כמעין שורשים המחברים בין האדם לבין האדמה.
אלא שלאחר חטא אדם הראשון התקללה האדמה – "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". האדמה היא כבר לא מקור להזנה, אלא מקור לקללה ולעיצבון. ממילא יש ליצור חציצה והגנה מפניה באמצעות הנעלים (כזכור לפני חטא אדם הראשון לא היו בגדים בכלל, קל וחומר שלא נעלים). כאשר האדם נמצא במקום שהוא "אַדְמַת קֹדֶשׁ", יש להוריד את הנעלים שהם ביטוי לזוהמת הנחש, ולאפשר את החיבור הישיר והבלתי אמצעי בין האדם לאדמה.
בהרבה מקורות אנו יכולים למצוא את בית המקדש כמקום של תיקון חטא אדם הראשון וחזרה למציאות של גן עדן. ממילא ברור שכהנים הנכנסים לעבודתם צריכים להוריד נעלים ולטהר את הרגלים מהחיבור לאדמה הלא מקודשת, לקראת כניסתם ל"גן העדן" המקדשי. דבר זה מסביר מדוע ישנו איסור "חציצה" בין רגלי הכהנים לבין רצפת העזרה, והם היו *חייבים* לעבוד יחפים. רצפת העזרה קדושה ממש כמו כלי השרת במקדש ואף יותר מכך.
אך נראה שישנו קשר אפילו מהותי יותר בין הרגלים לבין המקדש. שלושת המועדים בהם עם ישראל עולה לבית המקדש נקראים "רגלים" ויש מצווה מיוחדת לעלות דווקא ברגל (לפחות את החלק האחרון).
נראה לומר שאם הידים יכולות לעלות אפילו מעל הראש לכיוון השמים, הרי שהרגלים עניינם דווקא החיבור אל האדמה והארציות. בניגוד לידים, אין אפשרות לנתק את הרגלים מהאדמה! אפשר לעמוד על רגל אחת לזמן קצר, אפשר לקפוץ באויר לשניה או שתים, אבל בסופו של דבר הרגלים תמיד יחברו בין גוף האדם לבין – האדמה. במובן הזה הם עלולים לספוג את הקללה שבה, ולכן יש חשיבות לנעילת נעליים, ומצד שני – כאשר מדובר באדמת קודש חשוב דווקא להוריד את הנעלים ולאפשר את החיבור המלא והזרימה הבלתי אמצעית בין האדם לאדמה הקדושה.
כפי שהזכרנו, הידים יכולות להיות למטה או למעלה – באיזור הראש. במציאות שמחוץ למקדש יש לנו אפשרות לקדש ולטהר את מעשי *ידינו,* בכח המחשבה, הכוונה והרצון. אך לעומת זאת, קדושת הרגלים לא תלויה *בתודעה שלנו,* אלא *בגוף שלנו.* מאז חטא אדם הראשון, קדושת הגוף בטהרתה אינה נגישה לנו מחוץ למקדש, וממילא אין צורך לטהר את הרגלים באמצעות המים כי זה לא באמת יעזור. אבל המקדש הוא מרחב אחר, הוא מרחב מקודש שאליו זוהמת הנחש לא נכנסת, ולכן הכהנים *חייבים* לקדש את הרגלים במים ולעבוד יחפים.
עם זאת, ניתן למצוא הד ליכולת לטהר את הרגלים, בעת הכניסה למקדש הנמצא במרחב הזמן, הלא היא השבת (נושא שנעמיק בו בע"ה לאחר ט"ו בשבט). האריז"ל מביא שישנן כוונות לרחיצה במים חמים בערב שבת, שעניינם בין השאר לטהר את אחיזת הקליפות גם מהרגלים:
וְלָכֵן צָרִיךְ לִרְחֹץ גַּם אֶת הַפָּנִים וְהַיָּדַיִם כִּי כָּל מְקוֹמוֹת אֵלּוּ הֵם מְקוֹם אֲחִיזַת הַקְּלִפָּה בִּקְדֻשָּׁה דְּאַדָּם דַּעֲשָׂיָה. וְלָכֵן בַּתְּחִלָּה צָרִיךְ לִרְחֹץ הַפָּנִים הָעֶלְיוֹנִים וְנִדְחִין מִשָּׁם ואח"כ רוֹחֲצִין הַיָּדַיִם וְנִדְחִין גַּם מִשָּׁם ואח"כ *רוֹחֲצִין הָרַגְלַיִם שֶׁהֵם לְמַטָּה* וְאָז נִגְמְרוּ לְהִפָּרֵד וּלְהִסְתַּלֵּק לְגַמְרֵי מִשָּׁם:
גם אם הדברים הם סתומים עבורנו, ניתן להבין מהם שקדושתה של השבת כל כך גדולה עד שאין שום אחיזה להשלכות חטא אדם הראשון, אפילו לא ברגלים! את המעבר מהמציאות החולית הרגילה אל קדושת השבת עושים באמצעות הרחיצה במים חמים בערב שבת, דבר המזכיר מאוד את קידוש הידים והרגלים בכניסה לעבודה במקדש. (ותודה לר' אליהו משגב על הרעיון וההפניה למקור!).
כידוע, בימינו נהוג להקפיד להתפלל דווקא עם נעלים (למעט יום כיפור ותשעה באב בהם ניתן להתפלל יחפים). אך עיון לעומק בסוגיה זו מגלה שבעבר הרחוק ככל הנראה נהגו בארץ ישראל להתפלל יחפים. וכך מספר התלמוד הירושלמי (ב"מ ב ח), הקטע מתורגם מארמית: יהודה בריבי, דהיינו יהודה בנו של ר’ חייא, נכנס לבית הכנסת. השאיר את סנדליו, והלכו [כלומר, נגנבו]. אמר: אילו לא הלכתי לבית הכנסת לא הלכו סנדליי!
ממקור זה אנו לומדים שהמנהג בארץ ישראל באותה תקופה היה להשאיר את הנעלים בחוץ ולהיכנס יחפים. מנהג זה נשתמר בגלות תימן עד לימינו! אמנם יש שניסו לטעון שמדובר בהשפעה מוסלמית, אך ממקור זה נראה שהדבר הוא הפוך, ואילו המוסלמים הם שהושפעו מהמנהג היהודי הקדום ושימרו אותו עד ימינו. כך או כך, להלכה הדבר הולך אחר הנהוג בחברה, ומאחר ובימינו להיות יחף (עדין) נחשב לביזיון, אין להתפלל ככה. אך אנו רואים שעיקרון קדושת האדמה התרחב בעבר גם לבתי כנסת, וכמובן שמקפידים על כך גם כיום בכניסה להר הבית.
לסיכום – כאשר אנו פותחים את היום בתודעת מקדש אנו שואפים להרגיש ככהן הנכנס לעבוד את בוראו בבית המקדש, ונטילת הידים נותנת לנו הזדמנות להתחבר לרגע המעבר הזה ולהיטהר מהטומאה החיצונית לקראת הכניסה אל הקודש פנימה. אמנם מאחר ואנו פיסית מחוץ למקדש אנחנו לא נדרשים ולא יכולים לטהר את הרגלים, אך תיאורטית במציאות שעברה תיקון של חטא אדם הראשון היה מקום גם לזה, ולכן ניתן לפחות לדמיין את קידוש הרגלים בעת הנטילה, ולהסתפק ברחיצה במים חמים בערב שבת קודש…
אז מה בחרת לקחת מהרעיונות שעסקו בנושא נטילת הידיים בבוקר? מחכה לשמוע ממך.
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות פרסום, אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate