עסקנו רבות בתהליכי הלילה, בדרך שבה אנו הולכים לישון, בסדר קריאת שמע שעל המיטה ואפילו בתיקון חצות. כדי להשלים את התנועה, נתבונן באופן שבו אנו מתעוררים משינה, מתוך תודעה מקדשית.
אדם שחי בתודעת מקדש, שואף להנכיח בכל מה שהוא עושה את התנועות הרוחניות, הכוונות והמגמות שיהיו בבית המקדש. לא מתוך מחשבה להחליף חלילה את הדבר האמיתי, אלא מתוך רצון לעשות מה שאפשר, לחוות על עצמו עד כמה ההתכווננות הזו היא אפשרית ורלוונטית, ולהרגיש באופן מוחשי את החיסרון של הדבר האמיתי.
כפי שאנו מדגישים לאורך כל הדרך, בית מקדש של מעלה קיים כל הזמן, מחיה את העולם ומחזיק את כל התהליכים הרוחניים המקדשיים בהם אנו עוסקים לאורך השנה. זוהי "נשמת המקדש". אלא שהיעדר בית המקדש "של מטה", בית המקדש הבנוי בבחינת גוף לנשמה, גורם לכך שהנוכחות המקדשית לא מורגשת בעולם. ואת החיסרון הזה ניתן להשלים במעט באמצעות העבודה התודעתית המוצעת כאן.
אדם כזה שמתעורר בבוקר, ניתן לומר עליו שהוא עובר מבית מקדש של מעלה, שבו נשמתו היתה בזמן השינה, למעין "מקדש של מטה" שזהו למעשה סדר יומו שבו הוא משתדל ליישם את הכוונות והתנועות הרוחניות הנעשות במקדש, במטרה לרומם את המציאות שבאה איתו במגע. כל זאת כמובן באמצעות התקשרות תודעתית ועבודה עם כח הדימיון לחיבור לבית מקדש של מעלה.
אם כך, מהו הדבר הראשון שהיו עושים הכהנים כאשר היו נכנסים לעבודה בבית המקדש? כמובן היו "מקדשים ידים ורגלים" מהכיור שליד המזבח. ואכן הפעולה הראשונה שעושה היהודי כשהוא מתעורר, לאחר שאמר "מודה אני", זה ללכת ליטול את ידיו. להלכה זו יש סיבות רבות, והרעיון שאותו תיארנו מופיע כאחת מהן בספר ההלכה "משנה ברורה": "צְרִיכִין אָנוּ לְהוֹדוֹת לוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ שְׁמוֹ… לָכֵן גַּם דָּבָר זֶה תִּקְּנוּ בַּשַּׁחַר, לְהִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁתוֹ וְלִטֹּל יָדֵינוּ מִן הַכְּלִי, כְּכֹהֵן שֶׁמְּקַדֵּשׁ יָדָיו מִן הַכִּיּוֹר קֹדֶם עֲבוֹדָתוֹ".
נשים לב שאנחנו לא סתם שוטפים ידיים, אלא יש עניין בהלכה לקחת את הנטלה ביד ימין, להעביר אותה ליד שמאל, לשפוך על יד ימין ואז להעביר לימין ולשפוך על שמאל, ככה שלוש פעמים. (ומסבתא אסתר ז"ל למדתי שיש לשפוך פעם רביעית כדי להעביר את המים שעוד נשארה בהם "רוח הטומאה" מהלילה). כלומר יש כאן ממש "סדר עבודה" שאולי לא מובן לנו לגמרי בשכלנו, אבל ניתן להבין שהוא מחולל משהו ברמה הרוחנית, בדומה קצת לסדרי העבודה בבית המקדש.
אמנם ישנו הבדל מהותי בין נטילת ידיים שלנו לבין הפעולה שהיו עושים הכהנים במקדש, והוא שבמקדש היו מקדשים גם את הרגלים מהכיור, ואילו אנו נוטלים רק את הידיים. ננסה להתבונן על ההבדל הזה, ולנסות להבין מדוע במקדש צריך לקדש גם את הרגלים, או לחילופין מדוע מחוץ למקדש אנו לא נדרשים, או אולי לא יכולים, לקדש את הרגלים?
אנסה להציע כאן הסבר ואשמח מאוד לשמוע רעיונות נוספים בהודעה חוזרת או בקבוצת השיתופים: הידיים הם כלי העשיה שלנו בעולם, והן מחוברות לפלג הגוף העליון, קרובות לראש ומביאות לידי ביטוי את הרצון הגבוה שלנו בתוך מרחב העשיה. כידוע יש באדם 3 מרחבי ביטוי – מחשבה, דיבור ומעשה. המעשה הוא מצד אחד הרובד הנמוך והארצי ביותר, אך *למעשה* הוא זה שמביא לידי ביטוי אמיתי את הרצון הפנימי שלנו, והוא קובע האם נגביר בעולם את הטוב, או חלילה את הרע. הפוטנציאל החיובי הוא עצום, אך כך גם השלילי! לכן זהו כח שאנו חייבים להכניס בו הרבה כוונה, טהרה ומודעות!
יתירה מזאת, כאשר שני אנשים מסכמים ביניהם על מעשה משותף כגון מכירה כלשהי, הם נוהגים ללחוץ ידיים. הידיים הן בעצם נציגות של הגוף כולו, וכאשר היד נפגשת עם יד של אדם אחר ובעצם "מתחבקת" איתה יש כאן ביטוי להסכמה ולשותפות שיורדת מהמחשבה, דרך הדיבור ועד עולם המעשה. (דבר זה יכול להסביר מדוע ישנה בהלכה רגישות כל כך גבוהה אפילו ללחיצת יד נימוסית בין גבר לאישה שאינם נשואים, שהרי מאחורי הקלעים ישנו שדר מאוד עמוק שעובר בעצם לחיצת היד, גם אם אנחנו לא מודעים לו).
ומה קורה בלילה?
הרמח"ל מסביר שכדי לאפשר את הבחירה החופשית ההשגחה יצרה כנגד הקדושה גם כוחות של טומאה, ונתנה להם זמן שבו יש להם יותר שליטה בעולם. הזמן הזה הוא הלילה, וליתר דיוק – החצי הראשון שלו. כאשר האדם ישן, מעבר לכך שהוא בעצמו טועם טעם מיתה, גם כוחות הטומאה יכולים לשרות עליו בגבול מסוים. הגבול הזה הוא הידיים, שהם כאמור נציגות הגוף כולו. בלילה, כאשר מסתלקות המודעות, הכוונה והרצון ועולות לעולמות העליונים, הידיים נשארות "לבד" בעולם העשיה, ברמה הפיסית עלולות לגעת ללא כוונה במקומות המכוסים, וברמה הרוחנית הן כאמור נטמאות מכוחות הטומאה ששורים בחציו הראשון של הלילה.
שני ההסברים מתחברים להבין מדוע ישנו בהלכה ביטוי שנקרא "רוח רעה" השורה על הידיים בלילה ויש להיטהר ממנה בבוקר. בבוקר כשאנחנו קמים ואנו רוצים להיכנס אל "היום המקדשי" שלנו, אנחנו צריכים קודם כל להיטהר מהטומאה הזו, לטהר את הידיים באמצעות נטילת הידיים דווקא באופן המדויק שלה, ובכך גם להסיר את הטומאה וגם להוסיף טהרה וכוונה להקדיש את כל מעשינו לשם שמים ולהוספת אור וטוב בעולם, ממש ככהנים הנכנסים לעבודת ה' במקדש.
אך מה לגבי הרגלים? מדוע במקדש יש לטהר גם את הרגלים ואילו מחוץ למקדש אנו לא נדרשים או לא יכולים לעשות זאת? על כך נתבונן בתרגיל הבא ובינתים אשמח לשמוע כאמור את ההסברים שלך!
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות פרסום, אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate