עסקנו הרבה בנושא של מבנה היממה, החלוקה לשני החלקים – יום ולילה, והיחסים ביניהם ומי קודם למי. לפי חלוקה זו נקודות המעבר הן נקודות השינוי בין היום והלילה – הזריחה והשקיעה.
אך ישנה חלוקה נוספת של היממה שניתן להסתכל עליה, והיא לא דרך המבט של נקודות המעבר, אלא דרך המבט של נקודות השיא – חצות היום וחצות הלילה.
אמנם באופן כללי נוכל לומר שהיום שייך למידת החסד והלילה למידת הדין, אך בפועל לא מדובר במצב קבוע, אלא במצב משתנה, ממש בדומה לתנועת השמש או לעונות השנה. כאשר השמש מגיעה לשיאה בחצות היום, היא למעשה מתחילה את תהליך השקיעה, ותנועת החסד הולכת ומתחלפת בתנועה של דין, של איסוף, סיכום, ובמובן מסוים מעין "מוות" בקטן של אותו היום.
כאשר נכנס הלילה הדין בשיאו וזהו זמן שבאופן כללי שייך לכוחות שהם היפך הקדושה. בעולם העתיק, זה גם היה הזמן שבו אנשים היו הולכים לישון, ובכך יש התאמה בין המצב האישי שבו חווים "אחד משישים במיתה" במהלך השינה, לבין המצב הרוחני של המציאות כולה שסביבנו.
אלא שבחצות לילה, כאשר התהליכים האלה מגיעים לשיא, המגמה משתנית. נכון, בחוץ עדין הכל חשוך, ישן, סוג של "מת", אולי קצת מפחיד ולא נעים (במיוחד כשאין תאורה מלאכותית…). אבל בפנים, בפנים משהו מתחיל להתעורר.
זוהי תנועה מאוד מאוד דקה, שנסתרת מהחוויה של רובנו. הדמות שמזוהה יותר מכל עם התנועה של חצות לילה היא דוד המלך, שמסופר עליו שהיה לו כינור תלוי מעל מיטתו, ובחצות לילה היתה מנשבת "רוח צפונית" ומנגנת על הכינור, ודוד המלך היה מתעורר ומתחיל לעסוק בתורה, להתפלל ולשורר את שירי התהילים בדבקות.
אני חושב שהמדרש הזה מבטא את ההרמוניה בין התנועה האישית של דוד המלך לתנועה הטבעית הקוסמית. בזכות הכינור, שאולי מבטא את כח הניגון, דוד ידע להקשיב לשינוי הרוחני שמתרחש בשעה הזו בעולם (שינוי שגם בא לידי ביטוי בשינוי פיסי של הרוח), לצאת ממצב השינה ולהתעורר יחד עם העולם המתחיל להתעורר מבחינה פנימית.
נשים לב עד כמה העולם המודרני מסיט אותנו מלהיות קשובים וזורמים עם התנועה הטבעית, כאשר אנחנו מורגלים ללכת לישון בשעה מאוחרת יחסית, או מעט לפני חצות או אפילו אחריה, במקום ללכת לישון עם הטבע ולהתעורר לקראת שחר ראשון, או אפילו בנקודת ההיפוך – בחצות הלילה. לא סתם הסעיף הראשון בשולחן ערוך, ספר ההלכה הבסיסי ביותר הוא "יִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ, שֶׁיִּהְיֶה הוּא מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר". זוהי בעצם קריאה לאדם להתאים את ההתנהגות שלו לקצב הרוחני הפנימי של העולם, ולא להיסחף אחרי הכבדות הגופנית.
גם במקדש, התחילה עבודת היום הרבה לפני שהאיר השחר, כשעוד הכל היה חשוך לגמרי עם תרומת הדשן. כפי שכבר הזכרנו, תרומת הדשן, שהיא פעולת הפינוי והניקוי של המזבח מאפר הקרבנות של יום האתמול, והכנת המזבח להקרבת הקרבנות של היום החדש, היא בעצם הפעולה המסמלת במקדש את סיום היממה הקודמת והתחלת היממה החדשה.
לסיכום התרגיל, אני מזמין אותך להתבונן על סדר היום שלך לאורך היממה ולשאול את עצמך היכן הוא בהתאמה לתנועה הטבעית והיכן פחות…
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות פרסום, אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate