הגענו אל יום ירושלים – היום הגדול, היום שבו נפתחו השמים, וזה הזמן לסכם את הסדרה שעסקה בהכנה ליום הזה.
ראינו שמבחינה היסטורית, וכנראה גם רוחנית, שחרור ירושלים והר הבית היו אמורים להתבצע בעצם אתמול – בכ"ז אייר. אבל המצב התודעתי של עם ישראל שהשתקף במנהיגים שאותם הוא בחר, היה כזה, שבמקום לבוא ולהשלים את המהלך האלוקי באמצעות בניית המקדש, או לכל הפחות להחיל ריבונות יהודית גאה על הר הבית, מה שקראנו לו מהלך ה"מלכות שביסוד", במקום זה היה היסוס, היה ספק. האם להיכנס לעיר העתיקה עם כח צבאי? מה יקרה עם האוכלוסיה האזרחית? מה יאמרו בגויים? ההיסוס הזה כמעט וגרם לכך שלא שחררנו את ירושלים, במלחמת ששת הימים!
ואז, הגיע הרגע האחרון, והיה צריך לקבל החלטה מיידית. אני לא יודע מה נאמר באותה "ישיבת פיג'מות", אבל אני יכול לנחש שלכל המשתתפים היתה בהירות פנימית שאין מצב לוותר על שוב על ירושלים, לוותר על הר הבית. היה ברור לכולם שיש פה משהו שהוא יותר גדול מהם. יש פה סיפור של הרבה דורות שמבקש לסגור פה מעגל דרכם. היה ברור שזה בכלל לא נתון לבחירה. זאת לא שאלה. זה חייב לקרות.
אותה תחושה בקעה דרך מילותיו ההיסטוריות של מוטה גור "הר הבית בידינו", ודרך העיניים של הצנחנים שהתמלאו בדמעות באותו רגע היסטורי בכותל. לכולם היה ברור שיש פה משהו גדול יותר שפועם דרכם.
כך שאומנם ניתן לומר שהייתה בחירה שבאה לידי ביטוי ביום כ"ז אייר, המלכות שביסוד, אבל כאשר הבחירה לא מומשה, התגלה יסוד מאוד חשוב והוא שבעצם אין בחירה, שהגאולה חייבת להגיע, זה חייב לקרות… זה *החסד שבמלכות,* שהיא מידתו של כ"ח אייר, יום שחרור ירושלים בסופו של דבר. הצעד הראשון של הופעת המלכות ניתן כחסד עליון. ללא בחירה, ללא הבנה. פשוט במתנה מלמעלה. כאילו הקב"ה אומר לנו: "גם אם אתם עוד לא מבינים מה זה ולמה זה טוב, הנה, קחו את זה. זה שלכם."
אבל זה רק החסד שבמלכות. מיד לאחריו, יגיע יום "הגבורה שבמלכות" שאליו ניכנס הלילה. כפי שהעולם נברא בשישה ימים, גם "העולם החדש" נברא בששת ימי המלחמה, ואז הקב"ה שבת, והשאיר לנו מקום להשלים את המלאכה. הוא הרי יכל באותה מידה "לכפות" עלינו את בניית המקדש בשם כיסופי הדורות אותם הזכרנו לאורך הלימוד. אך בנקודה הזו הוא הפעיל את מידת "הגבורה שבמלכות", עצר את תהליך הנתינה, ואיפשר לנו "לעכל" אותו ולהגיע אליו מתוך בירור פנימי, על מנת שתהיה שותפות אמיתית והדדיות בבחינת "פנים בפנים".
כדי להשלים את קומת המלכות השלמה, להגיע עד המלכות שבמלכות, נדרשת עבודה, נדרשת התבוננות, נדרש לימוד יום יומי. נדרש להתמודד עם השאלות הקשות של הזהות והבירור של מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן. זו העבודה הרוחנית שנפתחת היום. הבחירה לכבוש את נקודת הקודש, נקודת הלב, גם ובעיקר מבחינה רוחנית. זו ההארה של היום הזה. להיפתח לחסד שבמלכות. להבין שיש לנו פה ייעוד שהוא גדול מאיתנו, שהוא בוחר בנו, גם אם אנחנו לא בוחרים בו ברגע הראשון, ולבנות את הקומות שיאפשרו לנו לבחור במי שבחר בנו. וזאת על מנת שהייחוד שיגיע ביום החמישים, יהיה באמת מלא ושלם. ועל מנת שנוכל לשחזר את הייחוד הזה לא רק בהר סיני, כאשר ההתגלות למעלה ועם ישראל למטה, בבחינת וארשתיך לי לעולם, כמו שנאמר במדרש: "יום חתונתנו – זה מתן תורה", אלא גם בבחינת היום השמיני של חנוכת המשכן, הייחוד המלא עליו דיברנו בא' בניסן, "יום שמחת ליבו – זה בניין בית המקדש". התגלות בצורה בלתי אמצעית, פנים בפנים, "ושכנתי בתוכם" – בתוכם ממש. שזה החזון של המקדש.
כעת אנו יכולים להתבונן על המהלך השלם של ספירת העומר, שמתחיל ביציאת מצרים ובקרבן פסח, בלידת כלל ישראל ברמה הפיזית, דרך גילוי *קדושת הגוף הפרטי* הגנוזה בכל אחד מבני ישראל, האוכלים את קרבן הפסח בטהרה. ממשיך דרך ה' באייר – גילוי *קדושת הגוף הכללי* – בצורה של מדינה, של ממלכה. ממשיך בפסח שני שנותן לנו את העיקרון של בל ידח ממנו נידח, שכל עם ישראל באמת צריכים להיות חלק מהחיבור הזה, וגם מי שברגע הראשון התבלבל בבחירה שלו או לא יכל להיות בהתקשרות הזו, עדיין צריך להיות חלק. יש לו הזדמנות והוא מצטרף אל הכלל דרך פסח שני.
ל"ג בעומר – גילוי *קדושת הנשמה הפרטית,* החלק הנסתר והגבוה שלנו, יחד עם הנחת היסודות לבית המקדש. ממשיך ביום ירושלים, שפה אנחנו מגלים את *קדושת הנשמה הכללית* , נקודת ירושלים והמקדש שהיא בחינת נשמת האומה. נקודת המקדש היא המשך גילוי דבר ה' בעולם היוצא מציון, כהמשך למעמד הר סיני. כך אנו מגיעים ליום החמישים, חג השבועות, עצרת, מתן תורה. "פנים בפנים דיבר עמכם ה'". זהו המהלך השלם של ספירת העומר, וכך אנחנו גם מתחילים את הסדרה שתעסוק בהכנה לחג השבועות.
היום, כ"ח באייר, הוא גם היום שבו הרב קוק עלה לארץ ישראל. היום שבו נפתח שלב חדש בגילוי תורת ארץ ישראל שהופיעה דרכו, שהרי אווירא דארץ ישראל מחכים, ולא דומה תורתו של חוץ לארץ, לתורת ארץ ישראל שלו. הרב קוק ומשפחתו נהגו לציין ולחגוג את היום הזה כיום טוב לאורך שנים.
זה גם היום שמוקדש לזיכרון עולם לאותם אנשים שהלכו ברגל דרך המדבריות מאתיופיה כדי להגיע לארץ ישראל. אבל באמת הם לא הלכו לארץ ישראל, הם גם לא הלכו לירושלים, הם הלכו לבית המקדש. מסופר על יהודי אחד שהגיע לארץ מאתיופיה ועלה לאוטובוס וביקש מהנהג שייקח אותו לבית המקדש. אמר לו הנהג: "בית המקדש כבר נחרב, אני יכול לקחת אותך לכותל". אותו יהודי היה המום, הוא ירד מהאוטובוס והתיישב על הרצפה כאדם אבל והתחיל לבכות ולקונן על חורבנה של ירושלים. זו הייתה התודעה שלהם, זה מה הם שמרו במשך אלפי שנים (שהרי הם גלו לפני חורבן בית ראשון). הם הסכימו למסור את נפשם על מנת לעלות בדרכים לא דרכים חזרה לבית המקדש, ונראה שלמרות שנקודה זו לכאורה לא קשורה לנקודה בה פתחנו היום, יש לנו הרבה מה ללמוד ממסירות הנפש הזו על המקדש, אז יום זה מוקדש גם לזכרם.
ואם הזכרנו את ההליכה בדרך, נזכיר גם את הפירוש של הרב אורי שרקי הסובר שהמלחמה הראשונה של עם ישראל לאחר יציאת מצרים, המלחמה בעמלק, התרחשה ביום זה, כ"ח באייר. נקודת עמלק מופיעה תמיד לפני שעם ישראל עומד להיכנס לנקודת המקדש – יש להכרית את הרשעה על מנת להופיע בעולם את נקודת הקודש בטהרה. עבודה זו של הכרתת העמלקיות המתנגדת להופעת הקדושה הישראלית דווקא סביב נקודת הקודש של הר הבית – נמשכת ברגעים של כתיבת שורות אלו, ביתר שאת, דווקא משום שלא השלמנו עדין את התהליך של "שבוע המלכות", ואנו עדין "מעכלים" את המשמעויות שלו.
במהלך השבוע הקרוב נבצע הכנה לחג השבועות ונכיר מקרוב את הקרבנות הייחודיים שלו, ולאחרי החג נמשיך להעמיק בנושא הביכורים המחבר בין הנחלה הפרטית של העברי לבין בית ה'.
כרגיל, אשמח לשמוע מה לקחתם מהסדרה על יום ירושלים 🙂
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate