היום כ"ז באייר, הוא יום מיוחד. בסדרה שעסקה בהכנה ליום העצמאות, הזכרנו מסורת שהיתה ידועה לתלמידי הגר"א, בנוגע לשני ימים בספירת העומר. הדברים מובאים בספרו של אבי מורי דורון הרצוג ז"ל – "בדבקות ובאמונה" על עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל, בשם הספר "דורש לציון". שני הימים הם היום ה-20 לעומר (יום ה' באייר, יום העצמאות) והיום – 42 לעומר, יום כ"ז באייר. בימים אלו, מסבירים תלמידי הגר"א, כוחו של עם ישראל עולה, אך אין שליטה לכוחות הטומאה ואין סכנה של "יניקת הקליפות". דבר זה מעורר אותנו להבין מה בעצם קרה ביום הזה (וכך נוכל להבין מה סגולת היום), ומדוע בסופו של דבר דווקא כ"ח באייר הפך להיות "יום ירושלים"?!
לצורך כך נחזור מעט על תיאור השתלשלות האירועים בימים אלה בפתיחת מלחמת ששת הימים, ואף נרד לעומקם של פרטים נוספים.
כזכור, מלכתחילה לא היתה כוונה להיכנס לחזית הירדנית ובטח שלא לכבוש את העיר העתיקה, ומסרים כאלו הועברו למלך ירדן. אלא שברית ההגנה שכרתו הירדנים עם המצרים הכפיפה את הצבא הירדני לרמטכ"ל המצרי. למרות פתיחת המלחמה הקשה מבחינתם, המצרים ניסו לשכנע את הירדנים להצטרף ל"חלוקת השלל" בטענה שהמצרים בדרך להפציץ את תל אביב. כאשר הירדנים בדקו את טענות המצרים הם בדיוק קלטו במסכי המכ"ם המון מטוסים בדרכם ממצרים לישראל… אלו היו כמובן מטוסי חיל האויר שחזרו ממבצע מוקד, אך הירדנים טעו לחשוב שמדובר במטוסים מצריים שטסים להתקפה על ישראל… הם החליטו להצטרף ללחימה, באמצעות התקפה של ארטילריה ומטוסים לאורך כל החזית, כולל הפצצות על משכן הנשיא, גן החיות בירושלים, תקיפה של מטוס בנתניה ועוד.
דבר זה חייב את ישראל להיכנס ללחימה מול הירדנים, ועדיין היו ניסיונות להגיע להפסקת אש… בישיבה שנערכה במרתפי הכנסת בליל כ"ז אייר, אחרי היום הראשון למלחמה, הוחלט שיש לנצל את ההזדמנות כדי לאחד מחדש את ירושלים. עם זאת, היתה התלבטות האם יש להיכנס בכח צבאי לעיר העתיקה, או שיש לכתר אותה עד שתיכנע מעצמה. שר הביטחון משה דיין שלא נכח בישיבה הזו, החזיק בתפיסה ארוכת שנים שאין להיכנס עם כח צבאי אל העיר העתיקה מחשש לפגיעה באוכלוסיה האזרחית וכן חשש מלחץ בינלאומי בעקבות פגיעה אפשרית ב"מקומות הקדושים".
יש לדעת שביום זה, כ"ז אייר, אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, פנה *פעמיים* (פעם אחת בבוקר ופעם אחת בצהרים) לשר הביטחון משה דיין בדרישה להיכנס ולכבוש את העיר העתיקה! אלא שהדבר נדחה בעקבות ההתנגדות של משה דיין, והכוחות המשיכו בכיתור העיר העתיקה ובשחרור השטחים שסביבה. מהפרטים האלו עולה שאכן יום זה, כ"ז באייר, היה יום שחרור ירושלים במובן הצבאי והמהותי, מאחר ולמעשה הושגה השליטה בכל האיזור של ירושלים ומסביב לעיר העתיקה. ממילא ברור שהוא היה אמור להיות גם יום שחרור הר הבית! אך כאמור, הממשלה בשלב זה עדיין נמנעה מכניסה צבאית לעיר העתיקה, והעדיפה ללכת על כיתור העיר ולהמתין לכניעה של האויב. כמה זמן היה לוקח ללוחמי הליגיון הירדני בעיר העתיקה להיכנע, אם בכלל? ומה היה קורה אם היתה נכנסת הפסקת אש לתוקף לפני שזה היה קורה? ייתכן שהר הבית היה נשאר בשליטת הירדנים…
מזה בדיוק חשש מנחם בגין. כפי שכבר הזכרנו, בליל כ"ח באייר, בשעה 1:00 בלילה, סיכמו ביניהן המעצמות שתהיה הפסקת אש בין הצדדים… בשעה 2:00 בלילה, ראה מנחם בגין בחדשות ה-BBC את הדיווחים על ההסכם המתגבש, שאחד מסעיפיו הוא הקפאת המצב בשטח ואיסור תזוזה על הכוחות. הוא הבין שהזמן אוזל וההזדמנות לשחרר את העיר העתיקה עלולה לחמוק בין האצבעות. הוא הרים טלפון מיידי למשה דיין ודרש ממנו להורות על כיבוש העיר העתיקה. דיין התנה זאת בהסכמה של ראש הממשלה לוי אשכול, ומנחם בגין העיר אותו באמצע הלילה, וכולם נפגשו לישיבה דחופה בלשכה, ישיבה שזכתה לשם "ישיבת הפיג'מות", ובה הוחלט על כיבוש מיידי של העיר העתיקה בתחילת הבוקר. כך נקבע יום שחרור ירושלים דווקא בכ"ח באייר, במקום בכ"ז, על אף הניסיונות לדחות את הכיבוש אפילו לזמן רב יותר, ואולי אפילו להימנע ממנו, ובוודאי שאם היו מחכים לכניעת העיר העתיקה לא היה נחרט בזכרון הלאומי המשפט המרגש "הר הבית בידינו".
כידוע ירושלים "לא נתחלקה לשבטים". במלחמת העצמאות נכשל הניסיון לכבוש את ירושלים העתיקה, ויש המסבירים זאת שעם ישראל עדין היה מפוצל בתודעה שלו בין המחתרות השונות שהיו טרם קום המדינה. לעומת זאת, במלחמת ששת הימים עם ישראל היה מאוחד כפי שלא היה מאוחד מעולם עד אז וגם לא מאז עד לימים אלה, מה שהתבטא בקואליציה נדירה של 111 חברים מתוך 120 חברי כנסת! וכפי שראינו כעת, המהלך של כיבוש הר הבית התרחש אך ורק בזכות האחדות הזו ונתינת המקום לקולות והגוונים השונים בעם ישראל (מה שהתבטא בפועל בנוכחותו של מנחם בגין בקבינט ההחלטות המצומצם).
המטרה של כל הפירוט ההיסטורי הזה היא לא ההיסטוריה או הפוליטיקה, אלא התבוננות רוחנית על המשמעות של התאריך הזה. אמנם, קשה לומר בוודאות מה המשמעות הרוחנית של דחיית ההחלטה על כיבוש הר הבית מהיום שכנראה יועד לכך מלכתחילה, אל יום המחרת, ואציג כיוון בבחינת הצעה:
יום כ"ז אייר הוא היום האחרון של השבוע השישי בספירת העומר, שמידתו "מלכות שביסוד". ספירת המלכות בעצם מבטאת את המקום של הצד המושפע, ואם עניין היסוד הוא הקשר בין המשפיע למושפע, ניתן לצייר זאת כך: הקב"ה ביקש לחדש את הקשר עם עם ישראל, דרך הקמת בית המקדש מחדש. לשם כך הניע את גלגלי ההיסטוריה באופן בלתי נתפס כך שבניסי ניסים בתוך יומיים היתה קפיצה בלתי נתפסת וממצב של חשש מהשמדה, הגענו להכנעה מלאה של הקמים עלינו להורגנו, וגם קיבלנו כפרי בשל את האפשרות לחזור אל ההר והבית. אבל הקב"ה השאיר לנו ביום הזה את הבחירה, את פעולת הקטיף האחרונה. זוהי בחינת "המלכות שביסוד", השלמת התהליך ע"י הצד המקבל. העובדה שעם ישראל "התעקש" שלא לקבל עדין את המתנה של הר הבית ולהמתין איתה לזמן לא ידוע, מלמדת יותר מכל על השותפות של עם ישראל בתהליך, עד כדי היכולת לומר "לא!" ולעכב את התהליך בגלל חששות שונים שגרמו לנו להיסוס!
אמנם, אנו יודעים להצביע על אדם מסוים שהוא זה שגרם להיסוס ולהשהיה, אך יש לזכור שהמנהיגות משקפת את המצב התודעתי של העם כולו, ובמיוחד במקרה הזה שבו אותו אדם מונה לשר ביטחון בעקבות לחץ ציבורי שהתגבר לקראת המלחמה. אם כך ניתן לומר שכבר ברגע הזה, אל מול דפיקות הדוד בדלת הרעיה, היה היסוס בצד השני. האמנם לקום ולפתוח את הדלת מייד? ואכן, עם ישראל מתעכב, ממש כפי שמתואר בשיר השירים: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם".
יכולת הבחירה הזו, עם כל הסכנה שבה, היא הביטוי המובהק למידת *המלכות שביסוד* (שהיא כזכור המידה של יום כ"ז אייר), ולהדדיות והשותפות שבקשר האהבה שבין הקב"ה לעם ישראל!
אלא שבניגוד למתואר בשיר השירים, שם העיכוב בפתיחת הדלת גורם לכך ש"דוֹדִי חָמַק עָבָר", במלחמת ששת הימים הקב"ה עשה איתנו *חסד,* ולא נתן לנו להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית לחזור כאומה למקום המקדש, לראשונה מזה 1,800 שנה. מידת *החסד שבמלכות* אליה ניכנס הלילה כאשר ניכנס אל יום שחרור ירושלים, מבטאת את הרעיון שההשפעה לא נגמרת בנתינת השפע, אלא לפעמים יש צורך "לבנות את המלכות" וללמד אותה כיצד לקבל את השפע. כך הקב"ה כפה עלינו, מכוחה של אחדות האומה וההבנה שלא מדובר באירוע נקודתי אלא ברצף של שרשרת דורות, את קבלת השפע הזה, והשאיר את הדלת פתוחה.
הסיפור בין הרעיה לדוד נמצא עדין בעיצומו, ואולי משום כך יש הנוהגים לקרוא בקול את מגילת שיר השירים ברגעי המעבר שבין תפילת מנחה לתפילת ערבית של ליל יום ירושלים.
מוזמנים לקחת את זה כהצעה מעשית…
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate