בתרגיל הקודם פגשנו את הרגע של "החלום ושברו" – בפעם הראשונה אחרי 2,000 שנה עם ישראל חזר למקום המקדש כישות ריבונית לאומית שיש לה את כל הכלים והלגיטימציה להגשים את "התקווה בת שנות ה-2000" – לבנות מחדש את המקדש ולממש את ייעוד הקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש. במקום לעשות את הדבר הטבעי והמתבקש, בחרנו למסור את הריבונות על הר הבית חזרה לידי הערבים ועשינו הכל כדי להסתיר את הזיקה היהודית למקום ולהדגיש את הזיקה המוסלמית.
הסברנו גם שהייעוד המרכזי של המקדש הוא המקום שבו ניתן לממש את ברית הנישואים בין עם ישראל לקב"ה, וזה משהו שחייב לקרות מתוך רצון ואהבה. לכן אף על פי שבוודאי היתה בחירה חופשית מה לעשות עם הר הבית לאחר כיבושו, הרי שעל פי מצב התודעה שרוב מוחלט של עם ישראל היה בה באותה תקופה – הבחירה לתת את המפתחות חזרה לוואקף היתה כמעט בלתי נמנעת. מאז, התחילה תקופה של בירור שנמשכת עד לרגע כתיבת שורות אלו, שבה עם ישראל צריך לשאול את עצמו מה הוא בעצם רוצה, ומה מטרתו וייעודו פה.
היום נתבונן על ההשלכות הרוחניות של המעבר לשלב השלישי של הגאולה, הלא הוא השלב שבו עם ישראל מוזמן להתחיל להקים את המקדש:
הגמרא במסכת תענית דף ה' אומרת כך: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא אָבוֹא בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה, עַד שֶׁאָבוֹא לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה".
לאורך כל הלימוד שלנו, דיברנו על ירושלים של מעלה המקבילה לירושלים של מטה, ובה יש בית מקדש של מעלה שהינו השורש הרוחני של המציאות שהיה קיים עוד לפני בריאת העולם, וכל קיום העולם תלוי בשפע הזורם מבית המקדש הזה. הסברנו שבית מקדש של מטה הוא למעשה הגוף שלתוכו אמורה להשתלשל "נשמת המקדש" (=בית מקדש של מעלה). זוהי גם התשובה של הרמח"ל לשאלה האם בית המקדש יבנה ע"י אדם או בידי שמים – הגוף הפיסי ייבנה ע"י האדם ולתוכו ירד בית המקדש "הנשמתי" משמים, שזהו למעשה עיקר המקדש, כפי שהעיקר באדם זה הנשמה שלו ולא הגוף (אף על פי שאת הגוף רואים ואת הנשמה לא…).
הגמרא הזו מחדשת רובד נוסף. אמת, שבית מקדש של מעלה קיים תמיד וכל קיום העולם תלוי בו. אמת שישנו שפע ברכה של קיום שיורד ממנו תמיד לעולם ו"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". אבל מסתבר שעל גבי רובד הקיום הבסיסי הזה, ישנה נוכחות עמוקה יותר שהיא חסרה. משל למה הדבר דומה? יכול להיות זוג נשוי שחי יחד ומגדל את ילדיו. כלפי חוץ הכל נראה בסדר, הבית מתפקד והילדים מקבלים מענה לכל הצרכים שלהם. אבל מבחינה זוגית פנימית יכול להיות שאין כמעט קשר בין אבא לאמא. האהבה כבר לא מה שהיתה פעם, אבל ההורים "מחזיקים" את הבית למען הילדים. לעומת זאת יכול להיות בית שאתה רק נכנס אליו ואתה ממש מרגיש את רגש האהבה החזק בין ההורים ממלא את הבית, וכל התפקוד היומיומי מקבל פתאום עומק ושמחה מיוחדת כי הוא "מתובל" במבטים אוהבים, חיבוק מפתיע, פתק עם "בוקר טוב" מרגש שמציץ בין החרכים… ברמה הטכנית חיצונית לשני הזוגות האלה ניתן לקרוא "זוג נשוי". אבל ברמה המהותית ההבדל הוא עצום!
כעת נחזור לנמשל שלנו – הקשר בין עם ישראל לקב"ה. הכינוי המקובל לתיאור סוג הקשר הזה הוא "קודשא בריך הוא ושכינתיה". אומר הקב"ה – אני לא אבוא בירושלים של מעלה, כלומר הנוכחות שלי בבית מקדש של מעלה תהיה חסרה, היא תהיה מינימלית למה שדרוש לקיום העולם, עד מתי? עד שאבוא בירושלים של מטה. אמנם את המשפט הזה ניתן להסביר בכל מיני צורות, אך לאחר שחרור ירושלים הבינו הרבה מקובלים שהכוונה במשפט הזה היא שכנסת ישראל, כלומר הנציגות הרשמית של הריבונות היהודית בארץ ישראל המייצגת את עם ישראל בעולם כולו – כאשר היא נכנסת למקום המקדש ומחילה את הריבונות היהודית שלה במקום – זה נקרא ש"אבוא בירושלים של מטה". והדבר הזה התאפשר, בניגוד למה שהיה לדוגמה במלחמת השחרור שם לא התאפשר לכבוש את הר הבית למרות ניסיונות לעשות זאת, כי משהו נפתח בירושלים של מעלה.
במילים אחרות, שחרור ירושלים מבטא את זה שמשהו בשערים הרוחניים שהיה סגור במשך שנות הגלות – נפתח. ייתכן שניתן לחבר זאת למשפט המופיע בגמרא במסכת ברכות: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם". כאשר בית המקדש בנוי, השמים פתוחים, התפילות יכולות לעלות ולהתקבל. כאשר בית המקדש נחרב ישנה חומת ברזל וכעת התפילות צריכות "לפרוץ" אותה בשביל לעלות. זה אומר שכאשר ייבנה המקדש אותה חומת ברזל תפסיק לחצוץ בין עם ישראל לקב"ה. אך אם אנו מבינים שבניית המקדש היא תהליך הדדי, ובשלב הראשון הקב"ה עושה את הצעד שלו ואומר – מבחינתי הגיע הזמן, עכשיו אני מחכה לכם ש"תהיו בשלים לזה", ייתכן מאוד שההשלכה המעשית של זה היא הפסקה של אותה חומת ברזל.
אם כך, אנו מתחילים לגלות את העומק הרוחני של היום הזה, יום שחרור ירושלים: לא מדובר רק בשחרור צבאי פיסי, אלא קודם כל בשחרור רוחני, בפתיחת שערים וביצירת סדק ראשון בחומה, שכעת מאפשר לתפילות שלנו לעלות בצורה ישירה יותר לבית מקדש של מעלה. כפועל יוצא מזה גם נפתחה האפשרות להיכנס צבאית-פיסית ולהחיל ריבונות במקום, כפי שראינו בתיאור ההיסטורי – שבעצם כיבוש ההר למעשה "נכפה" על עם ישראל בניגוד לרצונו כמעט, לעומת מלחמת השחרור בה היה רצון לשחרר אך לא היתה "סיעתא דשמיא" לזה.
ומה יהיה באותם תפילות שכעת יכולות לעלות בצורה ישירה יותר דרך הערוץ שנפתח? ככל שיאיר יותר הרצון שלנו לחידוש הקשר העמוק והאוהב עם "דודנו" הקב"ה, נוכל להתפלל על כך ביתר שאת ולזרז את המפגש המחודש, וככל שנתפלל על כך מכל הלב גם יתחזק בתוכנו הרצון האמיתי והפנימי לזה. וברגע שהרצון הזה יסחוף את כל עם ישראל כבר לא יהיה שום דבר שיעצור את זה מלהתרחש במציאות!
לאחר שהתבוננו על המשמעות הרוחנית של הזמן הזה, נמשיך להתבונן בתרגילים הבאים על המשמעות הרוחנית של המקום.
כאשר אנו מתבוננים על המשמעות של פתיחת ערוץ החיבור בין העולם הרוחני לגשמי, אנו למעשה מדברים על מידת היסוד, שהיא הקו המעביר את ההשפעה מהמשפיע אל המקבל, שזוהי מידתו של השבוע הזה, השישי של ספירת העומר. ההשפעה הזו כוללת בתוכה השפעות רבות ושונות, כוחות שונים ושורשים רבים שכולם צריכים לקבל את הביטוי שלהם בצורה שמתכללת ומאזנת בין הכוחות השונים על מנת להביא את ההשפעה הנכונה. זוהי מידת *התפארת שביסוד* אליה ניכנס הלילה.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate