בתרגיל הקודם תיארנו את האירוע ההיסטורי של כיבוש הר הבית במלחמת ששת הימים, מנקודת מבט של "הציונות המקדשית". כלומר, כחלק מהתקווה בת שנות אלפיים להתקבץ חזרה לארץ ישראל, להתבסס מבחינה ריבונית תוך הסרת כל איום קיומי, ואז להתחיל בתהליך של הקמת המקדש. וכפי שראינו, אכן התהליך התחיל בקיבוץ הגלויות (עליו אנו מתפללים במוסף לשבת "שתעלנו בשמחה לארצנו"), המשיך בהקמת ישות לאומית והתבססות ריבונית בטחונית וכלכלית ("ותטענו בגבולנו"), כאשר בכל התקופה הזו הגוף החדש של האומה נשאר בלי הלב – ירושלים. ואז מגיע הרגע שבו הסכנה הקיומית הופכת למוחשית, ובבת אחת הגלגל מתהפך, הסכנה מוסרת, ובאופן פלאי וללא רצונו, עם ישראל מקבל פתאום "השתלת לב" ומוצא את עצמו עם מקום המקדש תחת ריבונות ישראלית.
מה אמור לקרות כעת?
אם נשאל כל יהודי מאמין לאורך 2,000 השנים מאז החורבן, התשובה שלו תהיה פשוטה: לבנות את בית המקדש! מה עוד עם ישראל יכול לעשות עם שליטה ריבונית מלאה בהר הבית וללא שום איום חיצוני??? זהו המעשה הטבעי וההגיוני ביותר לעשות, אם לשפוט לפי התפילות אותן אמרו, צעקו והתחננו היהודים לאורך כל השנים. זהו השלב השלישי בתפילה: "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובתינו". כאמור, כל זה מנקודת מבט של "הציונות המקדשית" שראתה ברצף של קיבוץ גלויות-ריבונות-הקמת מקדש את התכלית הפשוטה שלה.
זה אמנם קצת ספקולטיבי, אבל נדמה לי שלא יהיה מופרך לומר שזה גם מה שציפה לו העולם. אנו יודעים שאנשי הוואקף וגם המושל הירדני של העיר העתיקה, הגישו לנציגי הצבא כתבי כניעה. אנו יודעים שלאורך הפסקת האש ירדן לא קיימה את הסעיף שמחייב לאפשר חופש גישה ליהודים למקומות שקדושים להם, וכך היה לאורך תקופות רבות בהיסטוריה. מה יותר טבעי מאשר לראות את עם ישראל אחרי שניצח באופן ניסי ממש את טבעת החנק שסביבו, מממש את הריבונות שזכה לה ואת הקשר העמוק שעליו הצהיר במשך 2000 שנה בדיוק למקום הזה?
אבל כפי שראינו בסדרה על יום העצמאות, ההשגחה גלגלה את העניינים בצורה אחרת, ואת המושכות תפסה בשלב מסוים התנועה הציונית, או כפי שכינינו אותה: "הציונות הטבעית". השינוי היה כל כך דרמטי, שבזמן שקיבלנו מידי ההשגחה את השליטה בהר הבית, לא היה אפילו אדם אחד בעמדת הנהגה (מלבד הרב הצבאי דאז, הרב שלמה גורן) שבכלל העלה על דעתו אפשרות של נתינת משמעות יהודית דתית לאירוע של הכניסה להר הבית. בדיוק להיפך. ראשית, ידוע ששר הביטחון משה דיין עשה הכל כדי להתנכר לזיקה הלאומית והדתית למקום: הוא דאג להורדת הדגל מעל כיפת הסלע, סילק את אנשי הרבנות הצבאית שהרב גורן הציב במקום והודיע לוואקף שהם יכולים לחזור ולקבל שליטה על המקום. @
עיון בפרוטוקולים של ישיבות הממשלה והקבינט מלמד שלא היתה זו דעת מיעוט, אלא קונצזוס מקיר לקיר! על אף שמעולם לא התקבלה החלטה מפורשת *לאסור* באופן קבוע על יהודים להיכנס ולהתפלל בהר הבית, זה היה המסר שהועבר "להחלטת המשטרה". ומאידך, הממשלה עשתה הכל על מנת להעביר מסר למדינות המוסלמיות שאין לה שום כוונה לפגוע בחופש הפולחן ובזיקה שלהם למקום. כל זאת מתוך חששות ופחדים מפני תגובה אפשרית של העולם המוסלמי. ועל כך יש לשאול – הרי העולם המוסלמי כבר התאחד במטרה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים בארץ ישראל, וכנגדו הקב"ה עשה לנו תשועה גדולה ובלתי נתפסת והסיר את האיום הזה מעל ראשנו, אז ממה נשאר לפחד??
אז מה בעצם קורה כאן, והאם למעשה ההזדמנות שעם ישראל קיבל הוחמצה ונגוזה?
כפי שתיארנו, בתחילת הדרך היתה מטרה משותפת לתנועת ה"ציונות המקדשית" וה"ציונות הטבעית" בשני השלבים הראשונים של הגאולה (קיבוץ גלויות והתבססות ריבונית). אך כאשר שני השלבים האלה מגיעים למיצוי, ברור שביחס לשלב השלישי ישנה מחלוקת תהומית שנובעת מהשאלה – מה הייעוד והמטרה שלנו כעם ישראל בארץ ישראל? האם להיות "ככל העמים" או "ממלכת כהנים וגוי קדוש"? כל זמן שהר הבית לא היה בשליטתנו, לשאלה הזו לא היתה השלכה מעשית וניתן היה להתעלם ממנה. אך מרגע שמוצו שני השלבים הראשונים ויחד איתם נפתחה האפשרות להתקדם לשלב השלישי – השאלה עלתה בצורה חזקה.
כאשר אנו מתבוננים על הנסים שהתרחשו במלחמה, אנו יכולים לומר שהקב"ה "כפה" על עם ישראל לקבל את ארץ ישראל השלימה ואת הר הבית חזרה לידיו. האם באותה מידה הקב"ה לא יכול "לכפות" את בית המקדש על עם ישראל? בוודאי שהוא יכול, גם אם קשה לנו לדמיין את זה.
אלא שבית המקדש זה משהו אחר. בית המקדש הוא קודם כל מקום הייחוד של כנסת ישראל והקב"ה, זהו "חדר השינה" המשותף שלהם. מערכת היחסים שאליה אנו מוזמנים להתחיל לצעוד, ביום כ"ח באייר – יום שחרור ירושלים, שונה ממערכת היחסים הבסיסית של אבינו-מלכנו אליה התרגלנו לאורך שנות הגלות. כמובן שזוהי תשתית שתמיד תישאר נכונה, אך ישנו רובד עמוק יותר המתבטא במגילת שיר השירים, רובד של קשר שמסומל בקשר האהבה של איש ואישה.
כפי שתיארנו במודל הנסירה, כדי להגיע לייחוד שלם "פנים בפנים", ייחוד וחיבור המגיעים מתוך רצון ואהבה הדדיים, צריך לנסר קודם את החיבור הטבעי הפשוט, לעבור תקופה של פירוד, ואז להתחיל להתקרב חזרה עד לחיבוק ולייחוד.
הפירוד היה גם פירוד אמוני שנבע ממשבר הכפירה שעבר על עם ישראל ועל העולם כולו, וגם מהפירוד הגיאוגרפי בעקבות הריחוק מהר הבית, שאיפשר להתגעגע ולהתרגש מהחזרה אל ההר, ובעצם להתבונן בעינים חדשות על החיבור הזה ולשאול את עצמנו האם אנחנו רוצים בזה, כיצד ומדוע?
אין זה מפתיע שאחרי תקופה של פירוד תודעתי ואמוני שכזה, זה לא מספיק להתגבר על המרחק הגיאוגרפי ולכבוש את ההר מבחינה צבאית. יש לכבוש אותו מבחינה אמונית! אבל זה לא אומר שההזדמנות הוחמצה ושהכל ירד לטימיון. להיפך, המטרה היא לעבור תהליך של בירור עמוק שהולך ומתחזק עד לימינו אנו, בשאלות של ייעוד, חזון וזהות. לא קל לפרק תודעה של עם שלם ולבנות אותה מחדש, וזה לוקח זמן. אבל ביום הזה הקב"ה הודיע לנו שמבחינתו – בשלה העת! יש אור ירוק להקמת המקדש ונתינת מקום לייחוד ולחיבור בין עם ישראל לקב"ה. כעת, זה בידיים שלנו, והכל תלוי במילה אחת – רצון. כי אם רק נרצה – אין זו אגדה, אלא מציאות שנזכה לראות בע"ה בקרוב – בעיננו ממש.
בהזדמנות זו נזכיר, שזו בדיוק המטרה של מיזם "7 דקות מקדש ביום" – לעורר את נקודת הרצון למקדש החבויה בלב ובנשמה של כל יהודי. אם לדעתך התוכן הזה אכן מקדם את הגשמת המטרה הזו, וברצונך לקחת חלק, ניתן לעשות זאת בצורה מאוד פשוטה: פשוט להפיץ את הקישור למיזם בכל מקום שמתאים לך: doronherzog.org.il
כאשר אנו מתבוננים על התהליך הזה אנו יכולים לשאול את עצמנו מדוע בעצם גלגלה ההשגחה את הניתוק הזה ממקום המקדש? כיצד ייתכן שבמלחמת השחרור לא התאפשר לעם ישראל להגיע ללב ליבו של הקיום היהודי בארץ ישראל, למקום המקדש? התשובה לכך נעוצה במידת הגבורה שביסוד שהערב ניכנס אליה. לעתים הקשר מכיל בתוכו ביטוי של איפוק וגבורה, והימנעות מהשפעת הטוב. באותו רגע זה קשה וכואב, אך במבט שלם לאחור ניתן להבחין כיצד הגבורה וההימנעות הזו היו בעצם חסד גדול. אין ספק שללא הניתוק והפירוד בן 19 השנים ממקום המקדש, לא היינו זוכים להתרגשות כל כך גדולה שנצרבה בתודעה הכללית שלנו במשפט "הר הבית בידינו". האיחוד המחודש פותח אותנו להתבונן בשאלת הקשר למקום הזה ומתחיל תהליך של בירור איטי עד לבניית הרצון השלם והמלא בכל עם ישראל בקרוב ממש בע"ה.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate