אז סקרנו בקווים מאוד כלליים את השתלשלות מרד בר כוכבא אשר שיאו כנראה בכיבוש ירושלים, וסופו במצור ארוך על העיר ביתר עד לחורבנה הטרגי, שהפך להיות אחד מאירועי תענית תשעה באב.
אלא שראינו שכמובן עלינו לשאול האם הסיפור היה חייב להסתיים באופן הזה, ומה זה אומר על המרד כולו ועל ל"ג בעומר בתור חג שאולי מציין אותו? האם ייתכן שהמרד היה בכלל טעות שיש להצטער עליה?
כדי להתמודד עם השאלות האלה, נתבונן היום על דמותו של בר כוכבא באמצעות המבט הרוחני-פנימי. כבר ראינו שבירושלמי מתואר שר' עקיבא הכריז עליו שהוא מלך המשיח ור' יוחנן בן תורתא חלק עליו. לעומת זאת הבבלי מציג שבר כוכבא הכריז על עצמו כמשיח, מה שכבר מדליק מעין נורת אזהרה, ושחכמים בדקו האם הוא "מורח ודאין" כלומר שופט על פי בהירות פנימית רוחנית כמעין חוש ריח שיפוטי, וכשראו שאינו כזה – הרגו אותו. כלומר יש כאן ביקורת די נוקבת על בר כוכבא שהיה מעין משיח שקר.
נמשיך כעת עם הסיפור בירושלמי שמביא גם הוא צדדים מורכבים במנהיגותו של בר כוכבא:
וְכַד דְּהַוָה נְפַק לְקְרָבָא הֲוָה אָמַר רִבּוֹנֶיהָ דְּעָלְמָא: לֹא תִּסְעֹד וְלֹא תִּכְסֹף! (תְּהִלִּים ס, יב) הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ!
וואו. בר כוכבא שראינו שדאג לחייליו לארבעת המינים כשיטת ר' עקיבא (וזו רק דוגמה אחת מיני רבות להקפדה על ההלכה), שכנראה כבש את ירושלים ואולי התחיל לבנות מחדש את המקדש, אותו בר כוכבא כאשר היה יוצא לקרב היה "מתפלל" לריבונו של עולם: אל תעזור ואל תפריע! וכן היה קורא פסוק מתהילים באופן שהפך את השאלה של דוד המלך "האם זנחת אותנו ולא תצא יותר בצבאותנו??" לקביעה או סוג של דרישה – אל תצא יותר בצבאותנו!
במבט ראשון אלו נראים דברי כפירה והתרסה קשים מאוד! אך מבט זה מעלה כמה קושיות: אם בר כוכבא אכן היה כופר מדוע בכלל פנה באופן ישיר לרבונו של עולם ביציאה אל הקרב? הוא יכל פשוט להתעלם. ונשים לב שהגמרא מדגישה שזה היה כאשר היה יוצא אל הקרב. כמו כן כיצד ר' עקיבא תמך בו ועוד ראה בו את מלך המשיח?? ואיך זה מסתדר עם ההקפדה על ההלכה, לחימה עם תפילין וכד'?
מי שנתן הסבר עמוק לסתירה המוזרה הזו הוא הרב קוק, בפסקה המופיע ב"קבצים מכתב מיד קדשו" ב' סעיף טז, ונביא את עיקרי הדברים: הַיְנוּ שִׁיטַת הַלְּאֻמִּיּוּת שֶׁאוֹמְרִים "אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי" וְשֶׁאֵין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּ[מידת ה]בִטָּחוֹן לְעִנְיָן לְאֻמִּי. מסביר הרב קוק שקריאתו של בר כוכבא בעצם לא היתה מופנית כלפי שמיא, למרות שנוסחה ככה, אלא זו היתה מעין הדרכה מקצועית ללוחמיו כיצד עליהם להתייחס לדרכי המלחמה – אסור להם בשום אופן לסמוך על הנס! אלא עליהם לפעול ברוח המשפט "אם אין אני לי מי לי" ולהתנהג כאילו הכל תלוי באומץ ובמקצועיות שלהם. מוסיף הרב קוק מבט מעניין ואומר שזו בעצם "שיטת הלאומיות" כאשר להבנתי הכוונה היא לחלוצים הציוניים שהיו בימיו, שגם הם החליטו להפסיק "לסמוך על הנס" ולקחת את גורלם בידיהם.
ממשיך הרב קוק ואומר שאמנם במצב מתוקן, הגבורה בלחימה והביטחון בה' לא אמורים להיות סותרים, אך כאשר הדעת הזו חסרה, ייתכן שיש מקום לחזק את הגבורה הצבאית גם על חשבון הביטחון בה', מתוך הבנה שהרווח הרוחני שיגיע בעקבות תוצאות המלחמה, יהיה גדול יותר מהנזק. אך מסיים הרב קוק במילים: וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה שֶׁלֹּא הָיָה רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִזֶּה בִּזְמַן בַּיִת שֵׁנִי. (ויש שדייקו בדבריו שדווקא בימי בית שני רוח חכמים לא היתה נוחה מזה, אך בזמנו זה בסדר…).
אם כך אנו רואים את דמותו המורכבת של בר כוכבא, שלמעשה ביקשה להקים מחדש את מלכות ישראל אחרי כמעט 70 שנות חורבן, וייתכן שהוא הרגיש שיש צורך לחזק תכונות לאומיות טבעיות כמו גבורה וצבאיות שאולי הלכו לאיבוד קצת בזמן הזה.
אך ככל שאנו מתקרבים לסיום המרד, העניינים מסתבכים. נמשיך את הסיפור בלשוננו על פי המובא בירושלמי ובמקבילה באיכה רבה:
"אדריאנוס עשה מצור על ביתר במשך שלוש וחצי שנים."
הרקע הזה הוא חשוב כדי להבין שמבחינה צבאית יש כאן לחימה מבוססת מצור. ד"ר מיכאל בן ארי בספרו "המרד הגדול" מסביר שבטקטיקת מצור על עיר מבוצרת יש חשיבות עליונה ללכידות הפנימית של התושבים הנצורים, ושאחת הדרכים העיקריות לנצח את העיר היא באמצעות שיתוף פעולה עם גורמים מתוך העיר. כעת נוכל להבין את המשך הסיפור:
"היה בעיר את ר' אלעזר המודעי שהיה יושב כל יום על שק ואפר והיה מתפלל: רבונו של עולם, אל תשב היום בדין, אל תשב היום בדין." ר' אלעזר הוא דודו של בר כוכבא, וגם הוא בתפילתו מבקש מרבונו של עולם שלא יתערב בנעשה – שלא ישב בדין.
מסתבר שלמרות שבר כוכבא בטח בכוחו הצבאי, מי שבאמת החזיק את העיר היה ר' אלעזר בתפילתו. והוא התפלל שהקב"ה לא ישב בדין, כנראה כי הוא הבין שאם הקב"ה ידון את בר כוכבא ואת ביתר – היא תיחרב מיד. מהיכן היתה לו את אותה ודאות פנימית רוחנית? מה הוא ראה שאחרים לא? על פי רצף הסוגיה, נראה שהדבר קשור לקריאתו של בר כוכבא לרבונו של עולם לא להתערב.
ואכן תפילתו של ר' אלעזר נענית, עד כדי כך שאדריאנוס כבר עמד לחזור בו ולהתייאש מכיבוש העיר. ואז בא אליו כותי אחד ואמר לו: כל זמן ש"התרנגולת מתפלשת באפר" (הכוונה היא לר' אלעזר), אינך יכול לכבוש אותם. אלא המתן לי ועוד היום תוכל לכבוש אותם. נכנס אותו כותי לעיר, מצא את ר' אלעזר בזמן שהיה מתפלל, ועשה כאילו הוא לוחש משהו על אזנו. באו והביאו אותו לבר כוכבא. שאל אותו בר כוכבא מה אמרת לו ומה הוא אמר לך? אמר לו אותו כותי: אם אומר לך הקיסר יהרוג אותי, ואם לא אומר לך – אתה תהרוג אותי. עדיף שאומר לך – הוא אמר לי שהוא רוצה לעשות שלום, כלומר להיכנע, לרומאים.
בא בר כוכבא לר' אלעזר המודעי ושאל אותו מה אמר לך הכותי הזה, ענה לו ר' אלעזר: אני לא יודע מה הוא לחש באוזן מאחר והייתי שקוע בתפילתי ולא שמעתי כלום. אך תשובתו אינה מספקת את בר כוכבא, והוא בועט בו (וכבר ראינו איזה כח אדיר היה לו ברגלים), כך הורג את ר' אלעזר דודו.
ממשיכה הגמרא ומספרת: מיד יצאת בת קול ואמרה (זכריה יא) הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה. אלעזר המודעי (היה) זרוען של כל ישראל ועין ימינם! לפיכך זרועו של אותו האיש (הכוונה לבר כוכבא) יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה. ומסיימת הגמרא: מיד נלכדה ביתר ונהרג בן כוזבה.
נראה שברגע שר' אלעזר נהרג, אין כבר מי שיתפלל שהקב"ה לא ישב בדין, ואז מיד נעשה דין בשמים והוא מוכרז באמצעות בת קול: כשם שאתה פגעת במי שהיה זרועם של ישראל ועין ימינם, כך אתה תמות. והסיפור ממשיך: באו והביאו את ראשו של בר כוכבא לאדריאנוס. שאל: מי הרג אותו? ענה לו כותי אחד: אני הרגתי אותו. אמר: הראה לי את גופתו. ראה שהיה נחוש כרוך עליו. אמר: לולי אלהים הרג אותו, מי היה יכול להרוג אותו?
איזה סיפור… הזכרנו שלפי הבבלי, חכמים בדקו האם בר כוכבא "מורח ודאין". ייתכן שכעת ניתן לחבר את שתי נקודות המבט. לפי הסיפור בירושלמי, בר כוכבא טעה פעמיים בשיקול דעתו. בפעם הראשונה כאשר בחר לחזק את הגבורה והכח הצבאי של חייליו על חשבון האמונה והביטחון בבורא, ובפעם השניה כאשר בחר שלא להאמין לדודו ר' אלעזר המודעי ובעט בו בכעסו. המשותף לשתיהן הוא הבחירה של בר כוכבא להתעלם מהמימד הפנימי-רוחני כבעל השפעה על שדה הקרב, ולהתמקד רק במבט החיצוני-צבאי. כלומר הוא לא יודע "להריח" את המציאות, להיות רגיש לרובד הנסתר, אלא הוא שופט רק למראה עיניו. התכונה הזו, שמאפיינת את המשיח האמיתי על פי הבבלי, היא זו שבסופו של דבר הפילה את בר כוכבא והביאה לנפילת ביתר. לעומת זאת, דודו ר' אלעזר קלט את המציאות הפנימית בצורה ברורה, והבין מה קורה באמת. הוא הבין שבאופן אמיתי מלכותו של בר כוכבא אינה ראויה להחזיק מעמד, ולכן הוא מתפלל שאלקים לא ישב היום בדין כך שהמציאות החיצונית תוכל "להמשיך במשחק", למרות שמבפנים – אין לה הצדקה.
אם כך, המסר העולה משני התלמודים הוא בסופו של דבר דומה למדי – הכח הצבאי הוא חשוב אבל בתנאי שהוא מחובר לאמונה בבורא!
סופו הטרגי של בר כוכבא ושל המרד כולו מעלים את השאלה – כיצד יש להתייחס למרד בדיעבד? האם ר' עקיבא טעה? ומה ניתן ללמוד מכך על הימים בהם אנו מצויים? בשאלות אלו נתבונן בתרגיל הבא.
הערב נספור ל"ב ימים לעומר, וניכנס למידת ה"נצח שבהוד". כאשר אנו עוסקים בהקשבה ונתינת מקום לזולת, הדבר עלול לבלבל את האמונה הפנימית והערכים שלנו, ואילו הנצח שבהוד היא היכולת לשמור מצד אחד על הביטחון והדרך האישיים, ומצד שני להיות מסוגלים להקשיב ולתת מקום לזולת מבלי שזה יערער אותנו. תכונה זו היתה חסרה לבר כוכבא שראה בכל חילוקי דעות איום שיש להתנגד לו ואף להשמידו, במקום להיות מסוגל לתת לו מקום ועדין לשמור על הקו האישי הברור.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate