בחלק גדול מהשנים, יום העצמאות נדחה ליום ו' באייר, אך היום אנו נגלה שזהו למעשה התאריך האמיתי של יום העצמאות! מדוע? לאחר מלחמת העולם הראשונה, התקיימה ועידה בינלאומית בעיר סן-רמו שמטרתה היתה לתת תוקף להסכם בין המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, בנוגע לחלוקת השטחים שנכבשו מידי האימפריה העות'מאנית, ביניהם ("הסכם סייקס-פיקו"). במסגרת החלטות הועידה, הוחלט לתת לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל, מנדט שהגדרתו היא להוות תקופת מעבר בה יתארגן היישוב היהודי בארץ ישראל לקראת קבלת עצמאותו. זאת בהמשך להצהרת בלפור שבה נאמר שממשלת בריטניה רואה בעין יפה את רעיון הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ההחלטה להפוך את הצהרת בלפור להחלטה המחייבת מבחינה בינלאומית, התקבלה בתאריך ו' באייר תר"פ (1920), ובכך לדעת רוב גדולי ישראל, הסתיים למעשה התוקף של השבועה על עם ישראל לא למרוד באומות העולם ולצאת מהגלות, שהרי אומות העולם נתנו לרעיון הזה אישור רשמי.
המנדט הבריטי היה אמור להימשך במשך 28 שנה בדיוק, כלומר להסתיים בלילה שבין ה' באייר לו' באייר בחצות הלילה, וכמובן שעל פי התאריך העברי זה כבר ו' באייר. ואכן בהכרזת המדינה נאמר ש"אָנוּ קוֹבְעִים שֶׁהָחֵל מֵרֶגַע סִיּוּם הַמַּנְדָּט, הַלַּיְלָה, אוֹר לְיוֹם שַׁבָּת ו' אִיָּר תש"ח…" תפעל הממשלה הזמנית של מדינת ישראל. אם כך, יוצא שהיום שבו הסתיים השלטון הזר על ארץ ישראל, לראשונה מאז חורבן בית המקדש, והתאפשרה היציאה לחירות מדינית של עם ישראל, הוא למעשה ו' אייר. אם כך, מדוע הכרזת המדינה הוקדמה ליום ה' באייר? התשובה לכך היא פשוטה – קדושת השבת. על מנת להימנע מהכרזת המדינה בליל שבת, הוקדמה ההכרזה ליום שישי בשעה 16:00, וה' באייר התקבע כיום הכרזת המדינה. המעניין הוא שבגלל קדושת השבת, בחלק גדול מהשנים יום העצמאות אכן נחגג ביום ו' באייר, וכאמור זהו גם היום שבו התקבלה ההכרה של אומות העולם בזכות של היהודים לשוב לארץ ישראל.
יום השבת הוא יום השביעי, וגם המידה של יום זה היא ה"מלכות שבתפארת", שהיא המידה השביעית בשבע ספירות הבניין שעליהן בנויה כל ספירת העומר. ספירת המלכות נחשבת למידתו של דוד המלך ובכך רומזת לבחינת משיח בן דוד. ואולם הכרזת המדינה הוקדמה ליום שישי, ליום ה"יסוד שבתפארת". ניתן אולי להציע בדרך רמז, שהשינוי הזה מלמד על המתח הרוחני סביב הקמת המדינה. מצד אחד אנו מייחלים לדבר השלם והמלא, מלכות ישראל שהיא המשך והופעה של מלכות בית דוד, שבמרכזה כמובן בית המקדש. מצד שני התחלת התהליך בפועל היתה דרך בחינת משיח בן יוסף, דרך בניית ה"גוף הגשמי", יישוב הארץ וקיבוץ הגלויות, כפי שיוסף הצדיק דאג לצרכים הגשמיים של בני ישראל במצרים.
שתי הבחינות האלה גם מיוצגות בעם ישראל על פי מניטו (הרב יהודה ליאון אשכנזי) כבחינות "אפרים ויהודה". במשך רוב שנות בית המקדש הראשון היה בארץ פיצול בפועל לממלכת ישראל שהורכבה מעשרת השבטים לבין ממלכת יהודה. על אף שממלכת ישראל הוגלתה ועקבותיהם של השבטים אבדו, שתי הבחינות נשארו בעם ישראל ומיוצגות ע"י קבוצות עם תפיסות שונות. אם נשתמש בביטויים שהלכו איתנו לאורך הסדרה, ניתן לשייך את בחינת אפרים לאנשי ה"ציונות הטבעית" (או "התנועה הציונית") ואת בחינת יהודה לאנשי ה"ציונות המקדשית". כפי שראינו, ישנו גם מתח משמעותי בשאלת ההנהגה על עם ישראל בין שתי הבחינות האלו. ראינו שבתקופה הקריטית שלקראת הקמת המדינה, הגה ההנהגה נתפס (די באגריסיביות יש לומר) ע"י אנשי "הציונות הטבעית". המתח הזה מופיע גם במדרש חז"ל במסכת סנהדרין בנוגע לירבעם שהיה מקים ממלכת ישראל:
"תְּפָשׂוֹ הקב"ה לְיָרָבְעָם בְּבִגְדוֹ וְאָמַר לוֹ: "חֲזוֹר בְּךָ, וַאֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּל בְּגַן עֵדֶן". אָמַר לוֹ: "מִי בָּרֹאשׁ?". עָנָה הקב"ה: "בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ". אָמַר יָרָבְעָם: "אִי הָכִי לָא בָּעֵינָא (איני רוצה)". ניתן לראות מהמדרש הזה ששאלת ההנהגה היא שאלה לא פתורה במתח שבין אפרים ליהודה, וניתן לומר שהשאלה הזו מעסיקה את עם ישראל בדורנו ביתר שאת…
אך מובטח לנו שמצב זה לא יישאר לנצח, ובסופו של דבר בחינת משיח בן יוסף ובחינת משיח בן דוד יתחברו יחד כדי לשרת תכלית אחת משותפת.
האם, כיצד ומתי יתאחדו שתי הבחינות ועץ יהודה יורכב על עץ אפרים "והיו לעץ אחד" כפי שמופיע בפסוקים המגיעים מיד לאחר חזון העצמות היבשות? את התשובות לשאלות האלו אנו עדיין לא יודעים נכון לכתיבת שורות אלו, אבל בינתים בחלק מהשנים בהם יום העצמאות נדחה ביום אחד, אנו זוכים לטעום משהו מהטעם של "מלכות שבתפארת" ולקוות שהדבר יעורר ויחזק את תהליך איחוד שני המשיחים, כפי שהובטח לנו בנבואה.
אנו נקדיש עוד תרגיל אחד לנושא יום העצמאות ונמשיך לעסוק מחר בשאלות שעלו כאן, באמצעות התבוננות בהפטרה הנהוגה ביום העצמאות (וביום טוב שני של גלויות של שביעי של פסח).
הערב נתחיל את שבוע הנצח של ספירת העומר! הנצח היא מידה שמבטאת נוכחות חזקה ואקטיבית של המשפיע שמשתמש בכח של הנחישות, הניצחון והניצחיות על מנת להביא לידי ביטוי את הרצון להיטיב ולהגשים אותו במציאות. החסד שבנצח מבטאת את הרעיון שההטבה לא מופיעה רק בעצם הנתינה הטכנית. אלא גם בנוכחות שמופיעה דרכה. ניקח לדוגמה אדם חולה שבא מישהו לבקרו ומביא לו ארוחה. יש כאן עזרה גדולה בעצם הנתינה של האוכל, אבל יותר מזה – החולה גם מרגיש שיש כאן מישהו שאכפת לו ממנו, שבחר לעשות מעשה ו"להיכנס" לתוך חייו מתוך מקום של אהבה ונתינה. בהתבוננות על תהליך הגאולה אנו יכולים לראות כיצד מהרגע שהגיע הזמן "לתקוע בשופר הגאולה", התהליך מתקדם בנחישות וברציפות, אל מול המניעות, הבלבולים והספקות. ואם לא בשופר גדול אז בבינוני, ואם לא בבינוני אז בקטן. הקב"ה אוהב את עם ישראל ולכן מנצח את כל המחסומים וחשוב לזכור גם את זה ולראות את תנועת החסד שבנצח המופיעה בתהליך.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate