יום העצמאות, יום ה' באייר, הוא יום הכרזת מדינת ישראל. אבל מהי המשמעות הרוחנית של ההכרזה הזו ומדוע יש לציין ולחגוג אותה?
בשבת חול המועד פסח קראנו בהפטרה את "חזון העצמות היבשות". זהו מראה נבואי שנגלה ליחזקאל הנביא כמשל לתהליך היציאה מהגלות של עם ישראל. עם ישראל כאומה, ככלל, למעשה הפסיק להתקיים בעת היציאה לגלות, והתפזר בכל העולם, ממש כמו שהגוף מתפרק באדמה לחלקיקים. כל מה שנשאר הן עצמות יבשות מאוד, שבמבט פשוט נראה שאין כל סיכוי שיחזרו לחיים. אך הקב"ה מראה ליחזקאל שבכוחו לעשות את מה שנראה כבלתי אפשרי, והעצמות חוזרות לתחיה בשני שלבים: בשלב הראשון העצמות מתקרבות אחת לשניה, מתחברות, ועולים בהם גידים, בשר ועור. כעת הן נראות כגוף שלם, אך הוא עדין ללא רוח חיים. בשלב השני מגיעה הרוח ונופחת בגוף נשמת חיים וכך הוא חוזר לתחיה.
וגם בנמשל מופיעים שני השלבים. השלב הראשון הוא: הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. רק בסיום שלב זה, יתרחש השלב השני: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם.
אז מה קרה ביום העצמאות? לאחר תקופה של עליה מ"קבר הגלות" לארץ ישראל והתקרבות העצמות אחת אל השניה, ישנו רגע שבו כל החלקים מתחברים והופכים להיות בחזרה גוף אחד. נכון, עדין אין בו את רוח החיים המיוחדת לעם ישראל, ומבחוץ זה אולי נראה כמו עוד מדינה, אבל יש כאן שלב חשוב והכרחי בדרך. מכאן ואילך, לעם ישראל יש ייצוג ברור בעולם, הוא חוזר "לשחק" על במת ההיסטוריה העולמית, ובעיקר – הוא כבר לא רק אוסף של הרבה אנשים פרטיים או לכל היותר קהילות, אלא כעת למונח "כנסת ישראל" או "נשמת האומה" יש גם הופעה כאן בעולם, יש גם גוף ולא רק נשמה.
כמובן שזה לא סוף התהליך. נשים לב שיום זה נמצא עדין יחסית בחלק הראשון של ספירת העומר, וככל שנתקדם בימים לקראת יום ירושלים ושבועות הפוטנציאל הרוחני ילך ויופיע ואף יתחיל להתממש. אך נשים לב כיצד הנבואה מדגישה שהשלב הראשון הוא שלב חשוב שעומד בפני עצמו! יתירה מזו, לחגוג את היום הזה זה בעצם *להכיר בכך* שאנחנו נמצאים בכלל בתהליך של תחיית המתים הלאומית, תהליך בן שני שלבים ושאנחנו נמצאים כרגע במעבר בין השלב הראשון לשני.
המשמעות היא שביום הזה מאיר מחדש בכל שנה האור של הופעת כלל ישראל, מה שמאוד מזכיר את יום (קרבן) הפסח, שכפי שהסברנו באריכות עניינו לציין את לידת עם ישראל כאומה, ולכן כל מי שנמנע מלעשות את קרבן פסח למעשה כורת את עצמו מעם ישראל. מה שמעניין הוא שביום העצמאות אין לנו מצוות הלכתיות שמביאות לידי ביטוי את הרעיון הזה, והשאלה כיצד יש לציין ולחגוג את היום הזה מבחינה דתית/הלכתית היא שאלה שעדיין נמצאת בשלבים של התהוות. אך כידוע עם ישראל "אם אינם נביאים הם – בני נביאים הם". אם נשים לב מהו המנהג הרווח ברוב רובו של עם ישראל ביום הזה נבחין בדבר מדהים: כמעט כולם מקפידים על מנהג המנגל… או במילים אחרות: להתאסף חבורות חבורות (בד"כ על בסיס משפחות) ולאכול יחד בשר צלוי באש… לא שחס וחלילה נגדיר זאת כקרבן ברמה ההלכתית, אבל זה נראה שיש איזו אינטואיציה כללית בלתי מוסברת שזו הדרך הטבעית שלנו לחגוג יחד את הלידה שלנו כאומה… ממש מזכיר את מצוות אכילת קרבן הפסח בחבורה, שבה הארכנו לקראת חג הפסח.
ממילא אנו יכולים לנחש שזה ייראה כל כך טבעי ומתבקש לאכול יחד את קרבן הפסח בליל פסח – חבורות חבורות, כאשר יתאפשר. (כמובן שישנו הבדל בין הימים, בפסח הגוף של כל איש מישראל מתכלל בתוך כלל ישראל ממש ברמה הפיסית, אך לכלל ישראל אין עדין "גוף" ומקום משלו, ואילו ביום העצמאות מגיע השלב שבו מתחיל להתרקם הגוף שיחזיק את אותו "כלל ישראל").
מדהים לגלות שהתאריך הזה של ה' באייר, יום העשרים לעומר, כבר היה ידוע ללומדי פנימיות התורה כיום עם סגולה רוחנית מיוחדת. בתקופת ספירת העומר יש עוצמות רוחניות גבוהות ובגלל זה יש גם סכנה שהעוצמות האלה ילכו למקומות שליליים (מה שמכונה "היאחזות הקליפות"). בספר "בדבקות ובאמונה" שכתב אבי מורי דורון הרצוג ז"ל (שמיזם זה מוקדש לזכרו) על עליית תלמידי הגר"א לארץ, הוא מביא מסורת שהיתה לתלמידי הגר"א ומופיעה בספר שנקרא "דורש לציון", שבשני ימים בספירת העומר יש רק את העוצמה החיובית, ללא הסכנה השלילית: יום ה-20 הוא יום ה' באייר, ויום ה-42 (הוא יום כ"ז אייר, בו נעסוק בהמשך)! ולכן אלו ימים שהוקדשו לצעדים משמעותיים בבניין הארץ וירושלים, לדוגמה הנחת אבן הפינה לבתים הראשונים מחוץ לחומות ירושלים שהיתה בה' באייר תרכ"ט.
עצם ההחלטה על הכרזת המדינה היא כשלעצמה סוג של נס מאחר והיה ידוע שמיד לאחר ההכרזה יפלשו חמש צבאות סדירים של מדינות ערב לארץ במגמה להשמיד את היישוב העברי ולמעשה לחולל שואה שניה ביהודים שהיו בארץ ישראל. ההחלטה על ההכרזה התקבלה כמעט על חודו של קול בדיון שנערך יומיים קודם לכן. אמנם מתברר שדוד בן גוריון ידע שקצינים בריטיים דוחפים (על דעת עצמם) את מנהיגי צבאות ערב לפלוש בכל מקרה עם סיום המנדט, ועדיין הסיכון שהיה כרוך בהכרזה היה אדיר יחד עם לחצים אדירים מבית ומחוץ להימנע מכך, ונדרשו הרבה שאר רוח, אמונה וביטחון בשביל לבצע את המהלך הזה.
אז מה אנו חוגגים היום? אנו חוגגים את הלידה של מציאות חדשה, שלא היתה בכל שנות הגולה. כמו כל תינוק שרק נולד, הוא רחוק מאוד ממימוש הפוטנציאל המלא שלו, בוודאי בתחום הרוחני. אך כפי שכל צדיק היה פעם תינוק כמו כל התינוקות, כך גם ממלכת ישראל השלישית נולדה כתינוק שהתחיל את צעדיו הראשונים עם חיתולים וכו'. עם השנים ילך התינוק ויגדל ויתחיל להכיר ולהתמודד עם שאלות ובירורים רוחניים וזהותיים הנמשכים עד לימינו… אך על עצם לידתו ראוי לחגוג, להודות, לשבח ולהלל בכל שנה מחדש.
הערב נגיע אל היום האחרון במסגרת שבוע התפארת – ו' אייר, שמידתו היא "מלכות שבתפארת". המלכות מסמלת את הצד המושפע, המקבל, וכפי שכבר ראינו – גם הוא חלק בלתי נפרד מתהליך ההשפעה. התפארת עניינה ליצור את האיזונים והשילובים בין הכוחות השונים, אך בסופו של דבר ה"תמהיל" של התפארת צריך לפגוש את המציאות, את הצד המקבל, ובמפגש הזה יכולים להתחולל שינויים שאולי לא היו חלק מה"תכנית" המקורית. מידת המלכות שבתפארת מאפשרת את ההקשבה לצד המקבל ואת הגמישות הדרושה כדי לשמר את ההשפעה המקורית המבוקשת, בתנאים החדשים. דבר זה מופיע בצורה ברורה באופן שבו תהליך הגאולה התלבש במציאות האנושית והטבעית בהתאם לתנאים שאיפשרו זאת בכל שלב. בחלק מהשנים יום העצמאות נדחה ביום אחד וכך הוא עובר מה"יסוד שבתפארת" אל ה"מלכות שבתפארת" ועל המשמעות של השינוי הזה נתבונן בתרגיל מחר.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate