בתרגיל הקודם ראינו את המעבר מ"השופר הגדול" ל"שופר הבינוני", מתנועת "הציונות המקדשית" ל"תנועה הציונית" ה"טבעית" כמי שמובילה את תהליך החזרה לארץ ישראל. יש לדעת שבגלי העליה שעלו לארץ מאז פרעות "סופות בנגב" בשנת 1881, רוב העולים לארץ היו יהודים שומרי תורה ומצוות! גם אם ברובם הגדול הגיעו מתוך רצון לשפר את מעמדם הכלכלי או להימלט מסכנה, הרי שעדין הם הזדהו ברמה כזו או אחרת עם עקרונות ה"ציונות המקדשית".
אלא שבשלב זה מתחולל מפנה היסטורי מעניין. במה שמכונה העליה השניה (גל עליה לאחר פטירת הרצל החל משנת 1904) רוב העולים היו עדין שומרי תורה ומצוות ולא היו מאורגנים בצורה של ארגון כלשהו. אלא שעליה זו כללה גם קבוצה של כ-2,000 צעירים סוציאליסטים אשר היו מאורגנים במסגרות שונות, ובעיקר תחת מפלגת "פועלי ציון". קבוצה זו למעשה תפסה את עצמה כאליטה חברתית והיתה ממוקדת מטרה להטות את כל המפעל הציוני לכיוון מאוד מסוים, שלא ראה את עצמו כהמשך למסורת היהודית הרציפה, אלא ביקש לחזור להיות האדם ה"עברי" של התנ"ך, ללא מחויבות להלכה, ובעיקר בניגוד ל"יהודי הגלותי" כפי שתפסו את המושג הזה.
מבחינה תודעתית מפלגת פועלי ציון (שדוד בן גוריון היה בן מנהיגיה) תפסה את עצמה לא כמייצגת של קבוצה מסוימת, אלא כמנהיגה של העם כולו. וכפי שניסח זאת בן גוריון: "מִפְלָגָה לְאֻמִּית הָאַחְרָאִית לַעֲתִידָהּ שֶׁל כָּל הָאֻמָּה וְרוֹאָה עַצְמָהּ לֹא כְּצַד, אֶלָּא כְּגַרְעִין שֶׁל אֻמַּת הֶעָתִיד". מתוך תודעה זו אנשיה שאפו "לשים את הידיים על ההגה" ולתפוס שליטה ומנהיגות על מוסדות המדינה שבדרך, וכך להטות את כל הכיוון של "האוניה הציונית" לכיוון בו האמינו. כך יצא שהמדינה שנולדה בסופו של דבר היתה מדינה שלפחות כלפי חוץ היתה רחוקה מאוד מאותה "ממלכת כהנים וגוי קדוש" עליה חלמו הוגי ה"ציונות המקדשית".
נקודה נוספת שחשוב לזכור היא שתופעת החילון לא היתה קשורה דווקא לציונות, אלא היתה תופעה כלל עולמית שהיכתה גם ביהדות בצורה חסרת תקדים. רוב היהדות של מערב אירופה התנתקה מהדת בשלב הזה, במזרח אירופה גם כן אחוזים מאוד משמעותיים עזבו את עולם הישיבות והתנתקו מהדת, ובארצות הברית רוב האוכלוסיה היהודית היתה רפורמית, ומעט מאוד אורתודקסיים! ניתן לומר שהנהגת הציונות היתה שיקוף של מה שקורה ברוב העולם היהודי באותה תקופה, אך בטח לא הגורם לכך.
הרב גיא אלאלוף מכנה תקופה זו בת 70 השנים בין 1897 (הקונגרס הציוני הראשון) לבין 1967 (מלחמת ששת הימים) בשם "גלות הרוח". תקופת שפל רוחנית בעם ישראל מבחינת אחוז מקיימי תורה ומצוות. כאשר מסתכלים על זה בפרספקטיבה היסטורית, רואים שמדובר ביוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, מעין "בור" רוחני שאליו עם ישראל נפל דווקא לקראת סיום הגלות הקשה בה שמר בחירוף נפש על קיום התורה והמצוות.
והנה דווקא בתקופת שפל זו, מתרחש האירוע הדרמטי של הקמת המדינה, מה שחתם את הציביון שלה (כפי שמשתקף במגילת העצמאות, המסמך המכונן של המדינה) כציביון שעבורו היהדות היא בגדר מורשת היסטורית או חזון ערטילאי, ולא משהו מחייב או בעל נוכחות משמעותית בחיים המעשיים. זאת, בניגוד גמור למגמה שקדמה לתקופה זו (מה שכינינו "ציונות מקדשית") וכן בניגוד גמור למגמות הרוחניות שהתחילו להתפשט ולהתחזק בעם ישראל מאז מלחמת ששת הימים וברור שהולכות ומתחזקות משנה לשנה. במילים אחרות, אם מגילת העצמאות היתה נכתבת כיום או בתקופתו של הרב אלקלעי היא היתה נראית אחרת לגמרי… ואם כך, ניתן לומר שזהו אירוע התגשמות החזון של "התנועה הציונית", כאשר הישג השיא שלה הוא מלחמת ששת הימים שבאופן פרדוכסלי החזירה את כל השטחים התנ"כיים לתודעה הישראלית ולמעשה התחילה את תנועת המטוטלת בחזרה אל "הציונות המקדשית". אבל על זה כבר נדבר לקראת יום ירושלים…
תיאור זה של הרב אלאלוף מחייב אותנו לשאול מדוע גלגלה ההשגחה שקיום הנבואות בנוגע לקיבוץ הגלויות והחזרה של עם ישראל לתחיה בתור אומה, תתרחש *דווקא* בנקודת השפל הזאת? מי שהתייחס לשאלה הזו במקומות רבים היה הרב קוק שנפטר ב-1935, 13 שנה לפני הקמת המדינה. למרות שלא ראה בעיניו את השיאים אליהם הגיעה הנהגת התנועה הציונית, הוא הבין לאן הרוח נושבת, וחזה גם את תנועת החזרה של המטוטלת. גם כאן יש מקורות רבים לסוגיה מורכבת זו, ואנו נלמד רק התייחסות אחת המופיעה בפסקה שנכתבה ביפו בטווח שבין השנים 1904 (פטירת הרצל) ל-1914. הפסקה עוסקת ב"סוד הנסירה". נעסוק בהרחבה בעניין זה בתקופת חגי תשרי, וכאן רק נזכיר שהנסירה הוא מושג בקבלה המתבסס על בריאת האישה. התורה מתארת שהאישה נבראה מחוברת לאדם הראשון בחיבור "אחור באחור" – חיבור טבעי הכרחי שאין בו בחירה, ואז ננסרה מאדם כדי שיוכלו לשוב ולהתחבר "פנים בפנים" כלומר מתוך בחירה, אהבה ורצון. כעת נלמד את הפסקה (הניקוד לא במקור):
עִקְבָא דִּמְשִׁיחָא הוּא בְּסוֹד הַנְּסִירָה. התקופה שלפני הופעת המשיח נקראת "עקבא (עקב) של המשיח". מסביר הרב קוק שהתופעות שאנו רואים בתקופה זו הם תולדה של סוד הנסירה, וכעת הוא יסביר כיצד זה מתבטא: כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הוֹלֶכֶת וּמִתְפָּרֶדֶת מֵהַטִּבְעִיּוּת שֶׁל הַיַּהֲדוּת, מֵהַקִּשּׁוּר שֶׁל הָאֱמוּנָה בַּטֶּבַע, וְהוּא הַדִּין לִכְלָלוּת הָאָדָם, הרב קוק מתאר כאן שבזמן הגלות היה חיבור טבעי והכרחי בין האדם לבין הדת (היהודית ושאינה) – האמונה לא היתה בכלל שאלה, זה היה מובן מאליו. הכפירה שהתפשטה בעולם במהירות יצרה ניתוק בין האדם לאמונה הדתית. אֲבָל הוּא כְּדֵי לָשׁוּב למִדָה יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה עַל יְדֵי בְּחִירָה בְּרוּרָה. אומר הרב קוק שמטרת התהליך היא לחזור לאמונה הזו אבל הפעם מתוך "בחירה ברורה". ונדלג לסיום הפסקה: אֵין פַּחַד מֵהַנְּסִירָה. הַרְחֵק לֹא תַּרְחִיק לָלֶכֶת. מִיָּד תָּשׁוּב בִּבְחִירָה חָפְשִׁית לְמַעֲלָה עֶלְיוֹנָה שֶׁאֵין לָהּ דֻּגְמָא. להבנתי, הרעיון שאין לפחד מהנסירה הזו הוא מהפכני, מאחר והתגובה הדתית הרגילה היתה להתגונן, להסתגר ולהדוף כל שינוי, ובוודאי שלהתרחק מכל איום של כפירה. אבל הרב קוק כבר רואה את סוף התהליך, הוא יודע שהניתוח הזה הכרחי ולמרות הכאב והנזק העצום שעלול להיגרם בתקופת ההרדמה, הריפוי והברכה שיצמחו אחרי הניתוח יהיו הרבה יותר משמעותיים בכך שהאמונה תגיע לגבהים חדשים שלא היו אפשריים מתוך חיבור "אחור באחור".
הרעיון המכונן של "הציונות המקדשית" הוא לזכור שהעיקר בגאולה הוא לא התקומה הפיסית המדינית של עם ישראל. כל זה הוא רק שלב בדרך ואמצעי הכרחי לקראת גאולת הרוח שעם ישראל צריך לעבור ואח"כ להעניק אותה לאנושות כולה. הנביאים מתארים מציאות רוחנית עליונה באחרית הימים שבה כל איש מישראל יגיע לחיבור אישי ישיר, אולי נבואי, ישירות עם הקב"ה, ומכל העולם יבואו ויתחננו אליו שילמד אותם להתקרב לבורא. כדי להגיע למציאות הזו, מוכרחת להיות התפתחות והעמקה של עולם האמונה, מעבר למה שהספיק להחזיק את היהודי במשך הגלות. מסביר הרב קוק שהמעבר הזה לא יכול להיות התפתחות ישירה אלא מוכרחים לעבור דרך החרבה (כואבת!) של עולם האמונה הישן, כדי לבנות עולם אמונה חדש.
אנו זוכים לראות בעיננו את הגשמת התחזית הזו של הרב קוק, יכולים לשים כבר את הנקודה של סיום שנות גלות הרוח ולראות את התהליך האיטי אך רצוף של התפתחות קומות האמונה החדשות שהולכות ומתפשטות בעם ישראל, וממילא אנו יכולים גם להיות בטוחים ששאר חלקי התהליך ובליבם – הקמת המקדש, יגיעו גם הם, בע"ה בקרוב ממש!
כמו כן ניתן ללמוד על הכח העצום שיש לקבוצה קטנה אך מאורגנת שיש לה חזון ברור ותודעת מנהיגות ללא התנצלות!
ברוב השנים, יתחיל היום בלילה יום הזיכרון שאמור לחול ביום ד' אייר, שעניינו "הוד שבתפארת", ואכן זהו יום מלא בהוד. מידת ההוד לוקחת בחשבון את מקומו של המקבל ומשפיעה את השפע בצורה שתאפשר לו לתת את חלקו בתהליך. זהו בדיוק עניין הנופלים שהיו שותפים מלאים בתהליך הגאולה, ולא רק מקבלים פסיביים. בחלק מהשנים יוקדם יום הזיכרון ליום "נצח שבתפארת" או ליום "גבורה שבתפארת" שוודאי מתאימים גם הם לתאר את מידת הניצחון והגבורה של הנופלים, ובחלק מהשנים הוא יידחה ליום "יסוד שבתפארת" שהינו הכנה והשפעה למידת המלכות שתבוא ביום העצמאות למחרת. בתרגיל הבא נתבונן בעניין הצפירה של יום הזיכרון ונציע כיוון מה לעשות בזמן הזה.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate