בתרגיל הקודם ראינו כיצד הרעיון שכינינו "הציונות המקדשית" הופיע במציאות דרך רבנים, ספרים ויוזמות שונות שכולם קראו לעלות לארץ ישראל, לכונן בה יישוב עברי עצמאי, להתקיים מחקלאות תוך חידוש המצוות התלויות בארץ ובסופו של דבר לקדם גם את הקמת המקדש וחידוש עבודת הקרבנות. אלא שרעיונות אלו לא התפשטו בצורה משמעותית בחלון הזמנים של כ-50 שנה מאז שנת ה'ת"ר (1840).
אך האם בכל זאת היתה השפעה מהותית לפעילות הזו?
במקביל להתפתחות רעיון ה"ציונות המקדשית" מתחילה להתפשט באירופה תנועה לאומית כללית בקרב עמים שונים, שמבקשים לקבל עצמאות על בסיס מוצאם האתני, והרעיון הזה מתחיל להתעורר גם בעם ישראל, כרעיון לאומי "טבעי" כפי שכינה אותו הרב קוק, או "השופר הבינוני". זהו לא המקום לסקור את ההיסטוריה המורכבת של התנועה הציונית כולה, אך אי אפשר שלא להתייחס למי שנתפס כמייסד התנועה – בנימין זאב הרצל. כמובן מדובר בדמות מורכבת בעלת הרבה צדדים, שעברה בחיים קצרים המון תהליכים ובירורים. מאחר ויש בידינו הרבה מאוד כתבים וציטוטים מהדמות הזו, כאשר נתקלים בציטוט שכזה יש לשים לב מאיזו תקופה הוא לקוח. קל מאוד לבחור את הצבע שבו רוצים לצבוע את הדמות, ואז למצוא את הראיות שיתמכו במטרה הזו… אך כדי לקבל תמונה אמיתית יש להתבונן על המכלול. אנו נדגיש פן מסוים ופחות מוכר בסיפור של הרצל, ונתבסס בעיקר על הספר המרתק "הרצל – קריאה חדשה", אך נשתדל להתבונן גם על "הסיפור הגדול". כמובן אחת השאלות היא היכן מתחילים את הסיפור… יש המתחילים את הסיפור מ"משפט דרייפוס". אך אנו נתחיל אותו מ… בית סבא!
הזכרנו שאחד ממובילי ה"ציונות המקדשית" היה הרב יהודה אלקלעי, שכתב ספר שלם ובו תכנית מדינית ומעשית לחידוש ההתיישבות בארץ ישראל, והכל בדרך התורה. אותו הרב אלקלעי היה רב הקהילה בעיר זמלין, היא עיר הולדתו של הרצל! יתירה מזו, סבו של הרצל היה שמש ובעל תוקע בבית הכנסת של הרב אלקלעי, ואביו היה תלמידו בבית הספר, וככל הנראה סייע בהמשך להדפסת ספריו. יהיה זה כמעט מופרך להניח שלא היתה שום השפעה להגותו המהפכנית של הרב אלקלעי על חינוכו של הרצל, גם אם לא נחשף אליה באופן אישי כילד. אמנם בשלב מסוים הוריו של הרצל עוזבים את זמלין ועוברים לעיר הגדולה, והרצל מתחיל ללמוד בחינוך הכללי ולמעשה עובר מעין תהליך התבוללות וניסיון הטמעה בחברה הכללית.
בשלב זה, כאשר הוא מתוודע למגמות האנטישמיות שסביבו הוא מתחיל להיות ער לבעיה היהודית ומתחיל לחפש פתרונות שונים, ביניהם גם הרעיון המזעזע אותו יגדיר בעצמו אח"כ כ"משוגה שנבעה מייאוש" – לארגן התנצרות המונית וגאה של כל היהודים וכך לפתור את הבעיה… כמובן שהרצל חזר בו מהרעיון ואלמלא היה כותב את זה ביומן שלו כנראה לא היינו יודעים על כך. בתהליך ארוך מבשיל בהרצל הרעיון שהיה עד אז נשמע מופרך לחלוטין, שלא לומר הזוי לגמרי והוא להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל באמצעות קבלת רישיון מאומות העולם (באותה תקופה שלטה האימפריה העות'מאנית בארץ, שנקלעה לחובות גדולים אותם רצה לפתור הרצל בתמורה לקבלת הרישיון). יש לציין שרעיון זה מופיע בשלמותו בכתבים של הרב אלקלעי!
בשלב מסוים הרצל נתקף פרץ השראה בלתי מוסבר, ובמשך 3 שבועות הוא לא עושה כמעט כלום חוץ מאשר לכתוב ברצף את הספר "מדינת היהודים" הפורס את התכנית המעשית להגשמת המטרה הזו. הרצל עצמו מעיד שהוא לא מבין מה קורה לו, ושיש כאן "משהו גדול ממנו שקורה דרכו". יש לדעת ששמו המקורי של הספר היה בגרמנית "המדינה היהודית" וזהו התרגום המדויק יותר מאשר "מדינת היהודים", וכמובן שההבדל במשמעות בין שני התרגומים האלה הוא עצום. ככל שעובר הזמן ניתן להבחין בכתיבה של הרצל יותר ויותר חיבור למסורת ולמורשת היהודית, כפי שהוא מתאר בעצמו במעין סיפור אוטוביוגרפי קצר העוסק בנרות החנוכה ונקרא "המנורה". ונביא כאן רק משפט אחד מהסיפור, יחד עם המלצה לחפש את המילים "המנורה הרצל" ולקרוא את הסיפור המקורי: "בְּשָׁעָה שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לָשׁוּב אֶל עַמּוֹ הָעַתִּיק וּלְהוֹדוֹת בְּפֻמְבִּי עַל תְּשׁוּבָתוֹ זוֹ, חָשַׁב לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה…".
למרות שהרצל תכנן שרבני הקהילות יהיו חיל החלוץ בהפצת רעיון המדינה היהודית בקרב ההמון ובמיוחד מול העשירים שהיו אמורים לממן את התכנית, הוא מגלה שמתארגנת כנגדו קואליציה מעניינת הכוללת שיתוף פעולה נדיר בין הרבנים האורתודוכסיים לרפורמים, וכן שכבת המשכילים והאליטות הכלכליות היהודיות. מי שכן מתלהב מהרעיונות החדשים הם המוני בית ישראל ובמיוחד במזרח אירופה, המתחילים להריח את פעמי המשיח. וככל שעובר הזמן הרצל גם מרגיש יותר אחריות לגורלם של אותם המונים וחושש מה יקרה להם אם לא יצליח במשימתו.
המשך הסיפור ידוע יחסית – הרצל מצליח לעשות את הבלתי יאומן, ולארגן בפעם הראשונה כינוס של נציגי היהודים ממקומות שונים וזרמים וסוגים שונים, במה שיכונה "הקונגרס הציוני הראשון בבאזל". האתגר הוא גדול ושברירי כאשר מדובר ביהודים, והוא ממשיך ללוות אותנו עד ימינו – להצליח למצוא מכנה משותף שעליו כולם מסכימים לצורך פעילות ועשיה משותפת. ואכן לאורך הדרך היו לא מעט נקודות שהמחלוקות היו כל כך גדולות עד שהתנועה הציונית כמעט התפרקה. לקראת הקונגרס הראשון, הרצל עלה לתורה בבית הכנסת בעיר והעיד שזה היה מרגש יותר מאשר הקונגרס עצמו. הוא דאג שבכינוס הפתיחה נכדו של הרב מוהליבר (שכבר היה מבוגר מאוד) יקרא אגרת בשמו ויברך ברכת שהחיינו, ובנאום הפתיחה שלו הכריז הרצל ש"יותר מאשר השיבה לארץ ישראל, הציונות היא שיבה אל היהדות". כ-5 שנים לאחר הקונגרס הוא מפרסם את הרומן האוטופי "אלטנוילנד" המתאר לפרטי פרטים כיצד יכולה להיראות מדינה יהודית בארץ ישראל. הספר זכה לתפוצה מהירה ורחבה בשפות שונות והאיץ את הפצת הרעיון הציוני בקרב עם ישראל. כמובן שאופי המדינה היהודית המתואר בספר רחוק מאוד מהחזון של "הציונות המקדשית" (על אף נוכחותו של בית מקדש בספר!), אך יש לזכור שהחידוש העצום בשלב זה הוא עצם רעיון קיבוץ הגלויות והקמת ריבונות יהודית.
כל התהליך הזה מתרחש במהירות בלתי נתפסת של 10 שנים בלבד, תוך כדי שהרצל משלם ממרצו, כספו ובריאותו את מחיר השליחות שקיבל על עצמו, עד לפטירתו בגיל 44 בלבד בשנת 1904. בהתבוננות טבעית פשוטה, קשה למצוא הסבר שיניח את הדעת כיצד הרצל הצליח ב-10 שנים מה שלא הצליחו לעשות במשך מאות שנים הרבה מאוד גדולי ישראל שחלמו את חלום "הציונות המקדשית". ייתכן שהסיפור הבא ישפוך מעט אור על הפלא הזה: לפני מותו ,ישתף הרצל את הביוגרף שראיין אותו בחלום מוזר שחלם בגיל 12: "מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בָּא, וְהוּא זָקֵן מָלֵא הוֹד וְתִפְאֶרֶת, וַיִּקָּחֵנִי עַל זְרוֹעוֹתָיו וַיִדְאֶה אִתִּי עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ. עַל אֶחָד הָעֲנָנִים הַמְּלֵאִים זֹהַר פָּגַשְׁנוּ בִּתְמוּנָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ… וּמָשִׁיחַ קָרָא לְמֹשֶׁה: אֶל הַיֶּלֶד הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי! וְלִי אָמַר: לְךָ וּבַשֵּׂר לַיְּהוּדִים, כִּי עוֹד מְעַט וּבוֹא אָבוֹא וּגְדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת אֶעֱשֶׂה לְעַמִּי וּלְכָל הָעוֹלָם"!
מצד אחד הפרטים הללו על התפתחות התנועה הציונית צונזרו יחסית מדפי ההיסטוריה הידועים, מסיבות ברורות. מצד שני, כמובן חייבים לזכור שהרצל בפרט ותנועת הציונות הטבעית בכלל, לא ראו את עצמם מחויבים לשמירת המצוות, ואף השקיעו מאמצים כואבים לדאוג שהמדינה שתקום לא תתבסס על שמירת הדת. אך אני חושב שיש לשים לב לרעיון שאותו פיתח הרב אלקלעי והוא שעצם השיבה לארץ ישראל יש בה מימד של תשובה במובן הפשוט של המילה, וחיבור מחודש אל היהדות. זוהי הקומה הראשונה של התשובה כפי שמתוארת בספר דברים פרק ל: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ… וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים" – התשובה הזו באה לידי ביטוי כשיבה אל ארץ ישראל וקיבוץ גלויות, ואילו בהמשך הפרק מופיע שלב נוסף של תשובה שיבוא יותר מאוחר: וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקול ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. כלומר התשובה המלאה הכוללת את שמירת המצוות ברמת הכלל תגיע רק בשלב השני.
כהסבר לתופעה הבלתי נתפסת הזו של פעילותו של הרצל, ברצוני להציע שהפעילות של גדולי ישראל בשלב שקראתי לו "הציונות המקדשית", גם אם היתה לה השפעה *מעשית* קטנה יחסית על המציאות בארץ ישראל, ייתכן שמבחינה *רוחנית* היא זו שעוררה את אותה השראה שירדה על הרצל וסייעה לו להוציא מן הכח אל הפועל את התכנית שכתב הרב אלקלעי, הרב של אביו וסבו, מבלי שאפילו ידע זאת. מה דעתך על הסבר זה? אשמח לשמוע תגובות…
בתרגיל הבא ננסה להתבונן מבחינה רוחנית בשאלה – מדוע ההשגחה גלגלה שהשלב הראשון של הגאולה יופיע בעולם דווקא דרך שליחים שהיו מנותקים מדרך התורה והמצוות?
רמז לשאלה הזו ניתן למצוא במידה אשר תתחיל הערב ביום הרביעי של שבוע התפארת בספירת העומר – הנצח שבתפארת. התפארת עוסקת בשילוב הנכון של הכוחות השונים, אך לעיתים גם שילוב מדויק שכזה נתקל בקשיים במציאות. ניתן לראות זאת בתהליך הגאולה שמקבל הזדמנויות רבות וייתכן שהדרך המדויקת ביותר היתה דרך מה שקראנו לו "הציונות המקדשית". אך אל מול המניעות, מופעלת מידת הנצח שבתפארת, שמנצחת את המכשולים והמחסומים ומוצאת את הדרך לקדם את התהליך ואת שפע הגאולה, גם אם המשמעות היא למצוא שילוב חדש בין הכוחות השונים, לדוגמה באמצעות התנועה הציונית…
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate