בתרגיל הקודם ראינו את הדרשה של הרב קוק שבה הוא הגדיר שלושה סוגים של "תקיעות שופר" כאשר הכוונה היא להתעוררות לשיבה אל הארץ והתחלת צעדי הגאולה. היום נתבונן על "השופר הגדול", אותו כינינו בשם "ציונות מקדשית" – התעוררות של גדולי ישראל שהגיעו למסקנה ש"הגיע זמן הגאולה" ויש לקום, לצאת מהגלות, לעלות לארץ ישראל ולהתחיל ליישב אותה במטרה להקים בה בסופו של דבר את בית המקדש.
כידוע, הקב"ה השביע את עם ישראל בשבועה שלא לעלות בחומה, והפירוש המקובל הוא שאין לצאת מהגלות בכח בטרם הגיעה העת. אז כיצד יודעים מתי הגיעה העת? על פי הגמרא (סנהדרין צז) העולם יתקיים 6,000 שנה ולאחר מכן יעבור לאלף השביעי שהוא בחינת "שבת", ונראה כי הכוונה היא לתחיית המתים. ברור שאותם 6,000 שנה מקבילים לששת ימי השבוע המקדימים את יום השבת. על פי עיקרון זה, האלף השישי מקביל ליום שישי שבו כבר מתחילים להתכונן לשבת. ואכן, מתחילתו של האלף השישי בשנת 1,240 אנו מוצאים התעוררויות משיחויות שונות, והתארגנויות לעליה קבוצתית לארץ ישראל מתוך כוונה להחיש את הגאולה או להיות מוכנים לקראתה. למעשה, עוד לפני סוף האלף החמישי, ר' יהודה הלוי (מחבר ספר "הכוזרי") כבר קורא לעליה לארץ ישראל ואף עולה בעצמו. אין זה המקום לסקור את כל ההתארגנויות לאורך השנים, ולמעוניינים בכך אמליץ לקרוא את המאמר המרתק של אריה מורגנשטרן "יהדות הגולה והכמיהה לציון, 1240-1840" (זמין לקריאה ברשת).
אנו לצורך העניין נתמקד בשלב שבו החלה התעוררות משמעותית שהיתה לדעתי בבחינת שורש לתהליכים שהתקדמו לאחר מכן והתגבשו בסופו של דבר בתור מה שקראנו "התנועה הציונית".
הגר"א, הלא הוא הגאון מוילנא, הסביר שאם האלף השישי מקביל ליום שישי, הרי שמחציתו הראשונה מקבילה ללילה, ואילו הבוקר של היום השישי מגיע לאחר 500 שנה מתחילת האלף, וזוהי שנת ה'ת"ק (1740 למניינם). לכן, משנה זו ניתן לצפות לשינוי במציאות והתחלה של תהליכי גאולה לקראת "השבת".
הגר"א סבר שתהליך הגאולה לא יהיה באופן פתאומי אלא בצורה הדרגתית ובדרך הטבע, אך ניתן להחיש אותו באמצעות מה שנקרא "אתערותא דלתתא" שזה אומר התעוררות מלמטה, ובמילים אחרות – כאשר יהודים יתחילו לעלות לארץ ישראל, להקים בה יישובים ולעבוד את אדמתה, הדבר יבטא את הרצון האמיתי של עם ישראל להיגאל וזה יעורר התעוררות גאולית שתגיע "מלמעלה" ותאיץ את קצב תהליך הגאולה, שילך ויתקדם ככל שנתקרב אל סיום האלף השישי. לכן להבנתי, זוהי השנה שעליה ניתן להצביע כתחילת תקופת "הציונות המקדשית".
ואכן הגר"א עודד את תלמידיו להתארגן לעליה לארץ, ואף ניסה לעלות בעצמו, אך הפסיק את מסעו וחזר למקומו בטענה שמשמיים לא הרשו לו לעלות.
באותה תקופה, חי גם מייסד החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט). 7 שנים לפני שנת ה'ת"ק ניסה גם הוא לעלות לארץ, וגם ממנו נמנעה העליה! אך בשנת ה'ת"ק עצמה מתחילים ניסיונות ראשונים של תלמידיו לעלות לארץ. כידוע באותה תקופה היו רדיפות של תלמידי הגר"א (המכונים "מתנגדים") אחרי החסידים תלמידי הבעש"ט, וייתכן שזה היה אחד הגורמים לכך שחלק מתלמידי המגיד ממעזריטש שהיה ממשיך דרכו של הבעש"ט, החליטו באמת לעלות לארץ! כך יצא שאנו מוצאים בתקופה זו שתי תופעות מקבילות של עליה קבוצתית לארץ מתוך מגמה גאולית, של שתי תנועות שברמה העקרונית אין ביניהן קשר, ובכל זאת יצא ששתיהן היו שותפות בסופו של דבר למגמת ה"ציונות המקדשית"! בשנת 1777 אנו מוצאים עליה משמעותית של כ-300 איש (שהיוו אז 5% מכלל האוכלוסיה היהודית מארץ ישראל!!) בראשות ר' מנחם מנדל מוויטבסק, מגדולי ממשיכי דרכו של הבעש"ט, וב1798 מבקר בארץ ר' נחמן מברסלב נינו של הבעש"ט, וביקור זה מחזק את ההתעוררות והחשיבות של העליה לארץ ישראל.
הגר"א נפטר בשנת 1797. זמן לא רב אח"כ תלמידיו מתחילים במסעות התיישבות מתוך מגמה להגיע לכמות משמעותית של יהודים בארץ ישראל ובכך לעורר ולהחיש את הגאולה ולהביא להקמת בית לאומי בארץ ישראל שבמרכזו בית המקדש (אם כי לתפיסתם עוד לא הגיע הזמן לבנות את המקדש עצמו). הם האמינו ששנת ה'ת"ר (1840) תהיה שנת מפנה בתהליך הגאולה, ברוח הפסוק "קוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ", וזאת על פי מאמר מפורש בזהר הקדוש: "וּבְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי [היא שנת ה'ת"ר] יִפָּתְחוּ שַׁעֲרֵי הַחָכְמָה לְמַעְלָה וּמַעֲיָנוֹת הַחָכְמָה לְמַטָּה… וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָקִים אוֹתָהּ מֵעֲפַר הַגָּלוּת וְיִזְכֹּר אוֹתָהּ" (פרשת בראשית, פסקה קיז, תרגום "הסולם").
ב-5 השנים שקדמו לשנת ה'ת"ר התחילו שני רבנים גדולים לפעול גם הם למען העלאת התודעה וההתעוררות לגאולת ארץ ישראל: הרב צבי הירש קלישר והרב יהודה אלקלעי. הרב קלישר שהיה תלמידו של הגאון ר' עקיבא איגר, ניסה לשכנע את משפחת רוטשילד ואת משה מונטיפיורי לרכוש את ארץ ישראל או לכל הפחות את הר הבית מתוך מטרה לחדש את עבודת הקרבנות, ועל כך כתב גם את הספר "דרישת ציון".
הרב אלקלעי פגש בסביבות שנת ה'ת"ר את הרב יהודה ביבס (כן, מדובר באחד מאבות אבותיו של ירדן ביבס) וקיבל ממנו את הרעיון שיש להתעורר לגאולת ארץ ישראל והקמת היישוב בה. הרב אלקלעי סבר ששנת ה'ת"ר היא למעשה לא שנה בודדת אלא פתיחת חלון בן 100 שנים שבו יכולה הגאולה להתקדם בדרך טובה, ואם לא, אז חלילה עלולה להגיע צרה גדולה לעם ישראל בשנת ה'ת"ש (1940, השנה בה התחילה השואה בפועל!!!). רבנים אלו הסתובבו בארצות אירופה, פרסמו ספרים ותרגמו אותם וניסו לעורר את קהילות עם ישראל למען גאולת ארץ ישראל וההתיישבות בה. בשנת 1860 מארגן הרב קלישר יחד עם תלמיד נוסף של ר' עקיבא איגר, ידידו הרב אליהו גוטמאכר, ועידה של רבנים בפרנקפורט לקידום ההתיישבות בארץ ישראל והם מקימים את "החברה ליישוב ארץ ישראל" – ארגון מעשי ראשון למען יישוב ארץ ישראל, שאכן הקים את בית הספר החקלאי מקווה ישראל ופעולות נוספות לקידום המטרה.
להבנתי, מחציתה הראשונה של "100 שנות הגאולה" היה חלון הזדמנויות למימוש "הציונות המקדשית". באותה תקופה אמנם התחילה להתפשט גם תנועת ההשכלה שהביאה איתה בסופו של דבר כפירה נוראה, אך בשלב זה עדין לא נוצר חיבור שלה עם הרעיון הציוני. כלומר ניתן לומר ש"השטח היה נקי" לקידום רעיון ה"ציונות המקדשית", וניתן רק לדמיין מה היה קורה לו תנועה זו היתה צוברת תאוצה ומתחילה התעוררות משמעותית של עליה לארץ ישראל של יהודים שמבקשים לגאול אותה בדרך התורה והמצוות.
אם כך, זהו תיאור תמציתי של שלב "השופר הגדול", אותו אנו מכנים "הציונות המקדשית". אז מדוע היה צורך בשופרות נוספים? קשה לענות על שאלה זו בוודאות, אך נראה שההיענות של המוני בית ישראל ושל ראשי קהילות לקריאה הזו, היתה נמוכה מאוד. את הראיה לכך אנו יכולים למצוא בשנת 1881. בשנה זו התחוללו פוגרומים בשם "סופות בנגב" בדרום רוסיה, ויחד עם פוגרומים נוספים בהמשך, הביאו לגלי הגירה עצומים של כ-2.4 מיליון יהודים, לכיוון מערב. רובם הגדול היגר לארצות הברית, ורק כ-3% עלו לארץ ישראל, במה שיכונה לימים "העליה הראשונה". יש לזכור שאנו מדברים על יהודים שומרי תורה ומצוות, וניתן לשער שאם הרעיונות שהתחילו להתגלגל ב-50 השנים שקדמו לאירוע הזה, היו מוטמעים ומופנמים בקרב הקהילות, סיכוי גבוה שאחוז העולים לארץ ישראל בהזדמנות זו היה גבוה משמעותית, ואז כל ההיסטוריה של ההתיישבות בארץ היתה אחרת לחלוטין.
הקושי לעזוב את הגלות הוא לא חדש. על פי חז"ל רק כ-20% (ויש אומרים 2%) מבני ישראל אכן יצאו ממצרים! כפי שנראה בסדרה לקראת פורים, גם בעת סיום גלות בבל, רוב עם ישראל התקשה לעזוב את הגלות ולהיענות לקריאת המלך כורש לעלות לארץ ישראל, ור' יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" מתאר את החטא הזה בצורה ברורה.
לפיכך, נראה שבשלב זה התחיל להיחלש קולו של "השופר הגדול" ובמקומו התחיל להישמע קולו של "השופר הבינוני", התנועה הציונית ה"טבעית" שאינה מקבלת את השראתה מהתורה, אלא מרצון טבעי ופשוט לכונן בית לאומי על טריטוריה מוגדרת, ממש כפי שיש לכל האומות מסביב, יחד עם "השופר הקטן" שהוא ההימלטות מאימת הפורעים והצוררים וחיפוש אחר מקלט בטוח.
הסקירה ההיסטורית הזו מלמדת כמה מורכבת דרכה של ההשגחה כאשר היא מוציאה אל הפועל את התכנית האלוקית. האיזונים בין הכוחות השונים במציאות הוא סודה של מידת התפארת, וביתר שאת במידת התפארת שבתפארת, שהחל מהלילה נעסוק בתיקונה.
בתרגילים הבאים אנו נבחן את השתלשלות "השופר הבינוני" הלא הוא "התנועה הציונית" ונבחן את שאלת הקשר אל "השופר הגדול" – תנועת "הציונות המקדשית".
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate